סרט מסדרת ג'יימס בונד ששודר לאחרונה בטלוויזיה, הציג בתחילתו לכידה של ברון סמים אכזר שדם אזרחים רבים על ידיו. לא עוברות כמה דקות והפושע משתחרר בעזרת שוטר מושחת – ונוקם באלה שהביאו ללכידתו. בסוף הסרט הוא מוצא את מותו מידיו של בונד. שואל הבן את אביו: "אבא, למה לא הרגו אותו בהתחלה? כל כך הרבה אנשים היו יכולים להיות עדיין בחיים!". עונה האב: "כי אז, בן, לא היה לנו סרט".
מסתמן: סוגיית החטופים מקבלת משקל הולך וגובר בקרב הדרג המדיני | טל לב רם
אנחנו לא חיים בסרט אלא במציאות אכזרית מאין כמוה. אך שאלתו התמימה של הילד טומנת בחובה היגיון בריא: את הרוע צריך להדביר, ורצוי עוד בטרם יגרום לכל כך הרבה קורבנות או נזקים. לעניין זה יפה הכלל התלמודי "הקם להורגך, השכם להורגו". כלל זה לא נולד מתוך רשעות או תאוות רצח, אלא להפך, מתוך רצון להתגונן בדרך של מניעה.
בנהיגה מונעת אומרים כי הדרך הטובה ביותר להתמודד עם סכנת תאונה היא למנוע אותה. בעולם הרפואה שמים דגש רב על רפואה מונעת, הנשענת על הרגלי חיים בריאים ועל חיסונים, במטרה לנטרל מבעוד מועד את סכנת החיידקים והנגיפים.
בדמוקרטיות המערביות עסקו רבות בכללי ההתנהגות בימי שלום, ובמסגרתם פותחה התורה של זכויות האדם והאזרח, לרבות זכויות הפושע. לרוע המזל מתמקדות שיטות המשפט פעמים רבות מדי בקרימינולוגיה – טובת הפושע, במקום בוויקטימולוגיה – טובת הקורבן. לא מספיק מדגישים את החיוניות שבגילוי אפס סובלנות לחוסר הגינות.
על רקע המלחמות העקובות מדם פיתחו הדמוקרטיות המערביות, כביטוי של נאורות, גם את דיני המלחמה, ובמרכזם ארבע אמנות ז'נווה, שקרוב ל־200 מדינות חתמו עליהן. האמנות קובעות את מגבלות הכוח המופעל כלפי בלתי לוחמים – שבויי מלחמה, אזרחים בשטח כבוש ורכוש בשטח כבוש.
אמנות ז'נווה והדמוקרטיות המערביות לא הביאו בחשבון את המפלצתיות המודרנית של ארגוני הטרור האסלאמיים, כפי שבאה בין היתר לידי ביטוי במתקפה האחרונה של חמאס. המתקפה של המחבלים כללה מעשי זוועה והתעללות שבוצעו באזרחים, כולל זקנים, נשים וטף. אם לא די בכך, מסתתרים מפקדי הארגון ולוחמיו בעזה בתוך אוכלוסייה אזרחית, ושם גם הם ממקמים את הרקטות והטילים המשוגרים בלי הפסק לעבר יישובינו. האוכלוסייה האזרחית בעזה מקבלת אותם, חלקה בזרועות פתוחות וחלקה בלית ברירה מתוך פחד וכורח.
בנסיבות אלה ההגדרות משתנות. המונח "דמוקרטיה מתגוננת" יפה שבעתיים למצב מעין זה. יש זכות גם לדמוקרטיה שלא להתאבד – ולהגן על עצמה על ידי הדברת התוקפן. עזה היא חמאסטן. מדינת חמאסטן פתחה במלחמה נגד מדינת ישראל ואזרחיה, והיא תמשיך בכך כל עוד תתקיים חמאסטן, ככתוב באמנת חמאס.
הגינות ומקל גדול
הדבר מזכיר את התקפות גרמניה הנאצית על ערי בריטניה במלחמת העולם השנייה: עד שלא הוכנעה גרמניה, לא נפסקה הפגיעה, ולכן בריטניה הפציצה גם את הערים האזרחיות הגרמניות וגרמה למאות אלפי אבידות לאוכלוסייה.
ארה"ב, שרצתה למנוע את האבידות הכבדות הצפויות לחייליה כתוצאה מפלישה לחופי יפן, הטילה על הערים הירושימה ונגסאקי את שתי פצצות האטום הראשונות, עד שיפן הודיעה כי היא נכנעת ללא תנאי.
קשה קצת למי שגדלו והתחנכו על ברכי הרוח הדמוקרטית לעכל את האבידות האזרחיות הרבות בקרב תושבי עזה, אך עליהם לזכור עובדה פשוטה: מי כאן הרעים שפתחו במלחמה, ומי כאן הטובים שרוצים לסיימה. כמו שנאמר: "לא יעזור לכבשים לחתום על אמנה בזכות הצמחונות, כל עוד הזאבים לא צירפו את חתימתם".
הסופר הרומאי וגטיוס אמר "הרוצה בשלום ייכון למלחמה". כהמשך לכך יש לומר: "הרוצה בשלום ידביר את הרוע". בפתח בניין אונסק"ו בפריז תלויה כתובת מפורסמת: "מאחר שמלחמות נולדות במוחותיהם של בני אדם, הרי במוחותיהם של בני אדם צריך להתחיל לכונן את חומות ההגנה של השלום".
את הרוע מדבירים על ידי חינוך לשלום ולהגינות, העמדת פתרונות המבטיחים הגינות לכל, ו... מקל גדול. ההבדל בין דיני שלום לדיני מלחמה הוא שבמלחמה הסדר מתהפך.
ידועים דבריו של אחד מחכמי הגמרא "טוב רבי ממני, שאני שונא את המלחמה והוא אוהב את השלום". אולם נראה שבלי לדבר על שנאת הרוע, לא ניתן לדבר על אהבת הטוב. אמת, במסגרת המלחמה ברוע צריך להיזהר שלא להפוך להיות חלק מהרוע, שאז הרוע הוא שניצח. ואכן, ישראל הזהירה את תושבי עזה להתפנות מבתיהם.
ההפצצות שלנו, בניגוד לירי חמאס, מכוונות רק לאזורים שבהם מסתתרים ומהם יורים אנשי חמאס. אם הם מסתתרים בתוך אוכלוסייה אזרחית, האחריות להיפגעותה נופלת על ראשיהם. אסור שיהיה להם מקלט או מפלט. צריך לזכור כי "כל שנעשה רחמן על אכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים" (רבי אלעזר, מדרש תנחומא). אין חיים מתוך השלמה עם הרוע.
פתגם אינדיאני אומר "איננו יורשים את העולם מהורינו, אנחנו מקבלים אותו בהשאלה מילדינו". איזה עולם אנחנו משאירים לילדינו, אם אנחנו מותירים בו את הרוע? עולם שגבה את חייהם של מאות רבות של נרצחים ביישובי הדרום?
בשיר "על השחיטה", שנכתב אחרי פרעות קישינב בשנת 1903, כתב המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק "נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן". איננו עוסקים בנקמה, מטרתנו היא חיסול האיום על ילדים נוספים לעולם ועד. במחנה ההשמדה דכאו מוצבת אנדרטה עם הכיתוב "לעולם לא עוד!". אוי לנו שהגענו למצב שבמדינת ישראל הריבונית, ביישובי חבל העוטף, צריכות לקום אנדרטאות עם אותה הכתובת ממש.
אפס סובלנות לרוע הוא הציווי שקיבלנו מהנרצחים, אפס סובלנות לרוע צריך גם להיות הנדר שלנו לילדינו.
הכותב הוא מנהל המרכז
לקידום ההגינות בישראל
[email protected]