22 יום. שלושה שבועות בדיוק חלפו מאותו בוקר נורא, שייזכר לעד כתמהיל רעיל של הפתעה ביטחונית, אכזריות ללא סוף וכל כך הרבה משפחות שהצטרפו למעגל השכול, חלקן עדיין לא יודעות מה עלה בגורל יקיריהן מאז אותה שבת. אין אדם במדינה שלא מנסה להבין איך, לשאול מדוע, להסתכל למעלה ולזעוק למה, למה ביטחוננו הופקר, מי הסיט את מבטו מההיערכות למסע הטבח של חמאס, ומתי הבינו במערכת הביטחונית שהייתה פשלה בפ' הידיעה. אינספור שאלות, ואין תשובות.
בדיוק בחלק של התשובות, שלא ממש מגיעות בשלב הנוכחי כי אין לאף אחד מושג מה קרה, עולה גם שאלת האחריות. לא מעט בכירים בחרו לקחת את אותה אחריות מדוברת, להבהיר שהמחדל שראינו במו עינינו היה גם מנת חלקם. אפילו ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, שהערכתי עוד מתחילת דרכו הפוליטית העקלקלה, אמר שיש לו חלק באחריות הזו. מנגד, היחיד שלא טען באופן מובהק כי הינו בעל נתח ברצף האירועים הקטלני הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. "ה־7 באוקטובר היה יום שחור בתולדותינו", הדגיש בהצהרתו לציבור לפני כמה ימים, "כולם יצטרכו לתת תשובות - גם אני, אבל כל זה יקרה אחרי המלחמה".
אין עוררין על כך שמדובר במעט מדי ומאוחר מדי. הציבור נשא עיניים, לא חיפש "איני יכול עוד" כמו של בגין מאחר שאנחנו בכל זאת במלחמה, אבל כן משהו שיחדור לרגע את הארשת המקצועית גרידא, שיוכיח את שותפות הגורל של נתניהו מבלי שום קשר לתפקידו כאישיות פוליטית. זה לא קרה. מאז אותו נאום, וגם לפני, גוברים הקולות שקוראים לו להתפטר במיידית, מחשש לנזקים נוספים במהלך ניהול הלחימה.דעה לא פופולרית: רה"מ לא יכול להתפטר עכשיו. פשוט לא.
ואני אסביר. המלחמה מול חמאס, לצד החשש מפתיחת חזית צפונית, מתנהלת בעיקר במישור הצבאי. המילואימניקים בשטח, אלפי המתנדבים הנפלאים דואגים לכל מבוקשיהם, נשות החיילים מחכות בבית ומקוות לטוב כמו כולנו. כל השאר, בין אם הם מטביעים את עצמם בעשייה או יושבים מול המרקע בדאגה מהבאות, נמנים עם העורף של המדינה. צעירים, קשישים, אלה שבאמצע כמונו. כל אלה יודעים שהמערכת הפוליטית כמרקחה, בדיוק כמו שהייתה לפני השבעה באוקטובר, ועדיין - הם צריכים יציבות. הם צריכים לדעת שיש ראש ממשלה, גם אם זה אומר שאת ההחלטות בפועל מקבלים שאר חברי הקבינט המצומצם. מגיע לעם ישראל רבתי להיות רגוע לפחות באשר לשאלה מי עומד בראש, גם אם הכל למראית עין בלבד.
נעבור לעולם. תארו לכם שרגע אחרי פרוץ המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, היה מודיע זלסנקי שהוא מתפטר. דמיינו את הפוש הזה באתרי החדשות. "בצל המלחמה, נשיא אוקראינה הודיע על התפטרותו". שוקינג. קנה המידה, לשמחתנו, גדול יותר במקרה של הפלישה הרוסית, אבל נסו להתחבר למה שהמהלך היה עושה לתושבי המדינה המופצצת, שתרים אחר יציבות גם אם אינה מייצגת כלום וכוחו הפוליטי של נשיא אוקראינה היה רלוונטי כקליפת השום. ההישארות הזו אומרת דרשני, באוקראינה כמו בישראל ובכל מקום שסופג מהלומה איומה.
אז כן, ישנה נטייה לומר שאת השאלות צריך לשמור לאחרי, ובאותה נשימה לקרוא לנתניהו לתלות את המפתחות ברגע זה. ההפך הוא הנכון. עכשיו, כשמדינת ישראל נאלצת להיאבק על עצמאותה בשטח שהובטח לה לפני יותר מחמשת אלפים שנה, עלינו לשדר פנימה וקילומטרים רבים החוצה שאמנם קשה, אך אנחנו עמידים מאין כמותנו. שהפעולה הרצחנית של חמאס איומה ונוראית, שהיא לא תקרה עוד, ושהממשלה עומדת כחומה בצורה. בלי ויכוחים פנימיים, בלי התעסקות בזוטות, וודאי ללא חקיקה לא קשורה או פעילות פרלמנטרית עמומה. עכשיו זה אנחנו נגד דורשי רעתנו. כשיגיע הניצחון המיוחל, וכשיושבו לארץ כל החטופים – בחירות.