אחד המאפיינים של מלחמת "חרבות ברזל" הוא ההשוואה לשואה. חמאס הוא ארגון נאצי, מעשי הרצח, ההתעללות והחטיפה שביצעו אנשיו שקולים לשואה – ואולי חמורים ממנה. כשההשוואה נערכת בידי אזרחים שחוו את הזוועות על בשרם, ראוי שנרכין את ראשינו בשתיקה. כשתורמים לכך פוליטיקאים, עיתונאים ופרשנים התמונה משתנה, ואחריותם אחרת.
"הילדים התחילו לבכות": פגיעות ישירות בגוש דן | צפו בתיעוד ההרס
למרות שנשאל מספר פעמים, נתניהו מסרב לקחת אחריות: "רק אחרי הלחימה"
חמאס הוא ארגון רצחני שמעטים כמוהו יש בעולם, ושליחיו השטניים, שנכנסו ליישובינו, הם סדיסטים שמעשיהם עולים על כל סיוט. מאז השואה לא פקד את העם היהודי אסון כזה. אבל אין זו שואה, גם לא חמור ממנה (אם הדבר אפשרי), ולניתוח הזה יש חשיבות עצומה.
אחרי המלחמה, ייתכן שתוכנית הלימודים תשתנה כדי שנוכל ללמד את תולדותיה של המלחמה הנוכחית. יהיו שיחושו שהפרק החדש והאקטואלי משמעותי לתלמידים יותר מהפרק הישן. אך הצנעתה של השואה עלולה להוביל לשכחה והזנחה של הניצולים שאנו, בארגון "עמך", מסייעים להם מדי יום, ולהדחקת הלקח ממנה למגירה אחורית.
השואה נותרה עד היום אירוע יחיד במינו, לא בעצם הרצח של אזרחים חסרי מגן בכל הגילים מחמת שנאה תהומית ולא בצירוף של רצח והתעללות. הצירוף האחרון נגלה בעשורים האחרונים ביוגוסלביה לשעבר, בדארפור, ברואנדה ועוד, והוא מאפיין של כל הפוגרומים שעבר העם היהודי בקישינב ובסופות בנגב, ובדורות מוקדמים יותר.
מה קרה בשואה ולא קרה בשום אירוע אחר? כשישה מיליון יהודים, כשליש מהעם, נרצחו באירוע אחד. הרצח השיטתי נמשך כמעט ארבע שנים, ביותר מ־20 ארצות, והיה אמור להקיף את תבל כולה. הרוצחים צמחו בתוך תרבות שנחשבה למצטיינת לפי קני מידה מערביים, וחיו במשטר דמוקרטי שמתוכו התפתחו רודנות ורצח עם.
רוב הרוצחים פעלו באופן מחושב, התעללו ביהודים כגילוי שולי בלבד של שנאתם, ולעתים נענשו על התעללות כזו. ראש האס.אס. אסר על ביזה, וקבע כי רצח המוני תוך הימנעות מנטילה "אפילו של סיגריה אחת" הוא המבחן המוסרי של הרוצחים. רוב המענים, האנסים והשודדים בשואה השתייכו לעמים אחרים.
ההבדל הגדול ביותר קשור לעובדה שכעת צה"ל שלנו נלחם באויבים כדי שלא יוכלו עוד לחזור על מעשיהם. בשואה לא היו לנו מדינה וצבא, וכל היהודים הנרדפים היו חסרי אונים עד שתמה המלחמה. המצילים בשואה, ואולי בעיקר היהודים שבהם, פעלו כשאיש לא היה צפוי לבוא לעזרתם, לא כעבור יום ולא כעבור שנה.
כולנו חשים כאב, אבל וזעם, וטוב שנמצא בלבנו גם כוח נפשי ותקווה עד הניצחון ואחריו. במקביל חשוב להמשיך ללמד את השואה כדי להפיק ממנה לקחים לאומיים ואנושיים, שבזכותם נהיה חכמים, חזקים ומוסריים מאי פעם.
הכותב הוא יושב ראש "עמך" – המרכז לתמיכה בניצולי השואה ובדור השני