ההיסטוריה של מדינת ישראל ושל כל העם היהודי מחולקת כיום לשניים: לפני ה-7 באוקטובר, ולאחריו. כל מה שהכרנו עד היום לא ישוב להיות אותו הדבר, לא בתוכנו ולא מחוץ לגבולות מדינת ישראל.
הרב סאקס זצ"ל אמר פעם בתבונה, להיות יהודי פירושו "לחיות עם תחושת זיכרון". היום, כשאני חושב על הטרגדיה הנוראית שהתרחשה לפני כשלושה שבועות, אני נזכר בהיסטוריה האישית של משפחתי. הקיום שלי הוא עדות לחסדם וגבורתם של אנשי כפר מוסלמים בקירגיזסטן, שהצילו את אבותיי ממוות בטוח במלחמת העולם השנייה. ההיסטוריה האישית העמוקה הזו הניעה את מפעל חיי- חיזוק הקהילות היהודיות ברחבי העולם, וגישור על הפער בין יהודים לדתות אחרות. אך המשבר הנוכחי, שהולך ונהיה עמוק וקשה יותר מיום ליום, הופך את המשימה הזו לדחופה יותר מאי פעם.
כשאנחנו מספרים על הזוועות של ה-7 באוקטובר, היום שבו "NEVER AGAIN" התנפץ לרסיסים, עשרות שנות הניסיון שלי בעבודה מול ממשלות, מנהיגים, וארגונים בינלאומיים מקבלות משמעות כבדה יותר. הטבח שחווינו, שבו נשפך דם יהודי וישראלי בצורה חסרת תקדים, לא היה רק התקפה נגד מדינת ישראל, הוא גם לא היה רק התקפה נגד יהודים. הטבח הזה הוא התקפה נגד האנושות.
האכזריות של חמאס ודעאש, שמזכירה באופן מצמרר את הפרקים האפלים ביותר בהיסטוריה האנושית, מאתגרת כל ההתקדמות שחשבנו שעשינו מאז 1948. אולי לתומנו חשבנו שימי הפוגרומים מאחורינו מאז שיש לנו מדינה, אבל ה-7 באוקטובר מראה שהן אותן פרעות בשינוי אדרת. זוהי תזכורת כואבת לכך שהמאבק באנטישמיות, מאוד רחוק מלהסתיים.
בצורה הקשה והחריפה ביותר, האנטישמיות מקבלת בימים אלו במה בכל רחבי העולם וצוברת תאוצה מרגע לרגע מאז ה-7 באוקטובר. לא בכדי, ניתן לראות את העלייה המזעזעת של 1350% בתקריות אנטישמיות בבריטניה ועלייה של 388% בארה"ב, לצד שורה של מעשים מזעזעים:
- תייר ישראלי נורה למוות בדם קר במצרים ב-8 באוקטובר.
- מורה יהודי - נדקר למוות בצרפת ב-13 באוקטובר.
- בית כנסת נשרף כליל בתוניסיה ב-17 באוקטובר.
- אישה יהודייה בת 40, נשיאת בית הכנסת שלה, נדקרה למוות בארה"ב ב-21 באוקטובר.
- צעדות והפגנות בקמפוסים בארה"ב עם קריאות "מוות ליהודים".
- מאות מפגינים מחוץ לבית האופרה בסידני עם שלטי "גז ליהודים".
- ניסיון לינץ' בדגסטן על מטוס שנחת מישראל עם המונים שכבשו את שדה התעופה בחיפושיהם אחר יהודים וישראלים.
והרשימה, למרבה הצער, עוד ארוכה.
7 באוקטובר היה קו פרשת המים; בו התגלה טבעו האמיתי של חמאס כארגון טרור שמונע על ידי שנאה טהורה למטרת רצח עם - בדיוק כמו של דעאש. על מנהיגי העולם להבין שהשנאה הבלתי מבוקרת של קבוצות כמו חמאס ודאעש היא איום בינלאומי. היא לא עוצרת בשום גבול גיאוגרפי או פוליטי.
לכן, המסר שלי הוא פשוט ודחוף: מנהיגי העולם חייבים להתאחד כדי לעצור את השנאה הזו. היום הטרור מתרחש בישראל, מחר הוא יתפשט לכל מדינה אחרת ברחבי העולם. לאכזריות אין גבולות. ישראל, במובנים רבים, היא מגדל השמירה של העולם, והמאבק הזה חורג מאינטרסים לאומיים פנימיים. זהו מאבק על ערכי היסוד של האנושות.
התגובה למשבר הנוכחי לא יכולה להיות מוגבלת במילים. אנו זקוקים לפעולות קונקרטיות וחד משמעיות מעבר לגינויים. תמיכה בחמאס או בכל קבוצה שמקדמת שנאה כזו, אינה רק אנטי-ישראלית אלא אנטי-אנושית. יש לראות את הקבוצות הללו באשר הן ולטפל בהן כאן ועכשיו. העולם המערבי חייב להכיר במאבק הזה כשלעצמו, להבטיח ש"NEVER AGAIN" הוא לא רק סיסמה אלא הבטחה שחייבים לקיים.
ברגע מכונן זה, האחדות שלנו, נחישותנו ומעשינו יהיו המורשת שלנו ויכתבו בספרי ההסטוריה. עכשיו, יותר מתמיד, העולם חייב לפעול בנחישות כדי להדליק את האור בתוך החושך. עתידנו, ועתיד הדורות הבאים, תלוי בנו.
הכותב הוא יו"ר המרכז לאימפקט יהודי, חבר ועד מנהל בתנועה למאבק באנטישמיות, ולשעבר מנכ"ל הקונגרס היהודי העולמי
