אדמונד ברק, הפילוסוף המדיני השמרן, אמר "אשמה היא לעולם לא עניין רציונלי. היא מעוותת את כל הכישורים של הנפש האנושית, נוטלת מן האדם את השימוש החופשי בשכלו ומכניסה אותו למצב של מבוכה".

התקשורת מנהלת שתי מערכות: מול חמאס ומול נתניהו
מה שהתחולל בשבת האחרונה היא הוכחה שאסור לתת הנחות | מיכאל קליינר

אי אפשר לומר שדברים אלה אינם מותירים מקום למחשבה בהקשרים של כאן ועכשיו. עם ישראל זקוק בימים אלה למלוא משאבי ההנהגה המדינית והצבאית העומדים לרשותו. חיבוטי אשמה הם מותרות שספק אם ישראל יכולה להרשות לעצמה בימים אלה. לצורך שרידותו, עם ישראל אנוס להעניק לעצמו, לעת הזו, חנינה כללית הדדית בלתי מותנית ובלתי חוזרת, ולגייס את משאביו השכליים והנפשיים לשירות משימת חיינו. כולנו, מקטן ועד גדול, נישפט לפי התנהלותנו מכאן ואילך.

יש רגעים שבהם הצורך באחדות, בלי אבל ובלי יוצא מן הכלל, הוא לפני הכל. לכולנו יש יקירים בשדה הקרב או בשבי, שהדאגה להם מלווה אותנו כל העת, יחד עם המתנה לאירועים שיכול ויעצבו את גורלנו לדורות הבאים.

אבל על אחדות הלבבות רובץ צל מעיק שרבים מאיתנו, גם אם הם שוחרי טוב בדרך כלל, מתקשים להשתחרר ממנו, שהוא עשב שוטה עם פוטנציאל נפיץ שאותו חובה לנכש לטובת אחדות המכילה את כולם.

מדובר, כמובן, בסערות המקוממות בכוס מים שהאולפנים, שרוממות האחדות וההכלה בגרונם, מלבים כל העת, על אש קטנה עד בינונית, בהערות אגב, קביעות בין סוגריים, ושאר רמיזות שנועדו לחרוך את הלגיטימיות של הנהגת המערכה בידי בנימין נתניהו, ולהציגה כאילוץ שאינו מובן מאליו.

טפטופי הרעל הללו, המסתתרים מאחורי חזות ממלכתית מעושה, מזכירים התנהלות ביחס לירושה בתוך משפחה היושבת שבעה על אבי המשפחה, כשהאחים לא חדלים לחזור ולהצהיר לחלל החדר שלא עולה על דעתם לדבר או אפילו לחשוב דבר על הצוואה וחלוקת הרכוש, תוך שכל העת הם מפזרים אמירות מרומזות פחות ומרומזות יותר המעידות על כך שהמחשבות על הירושה שולטות בכיפה, אלא שכל אחד מאשים בכך את כל האחרים מלבדו.

להלן דוגמית בולטת: כתב חדשות 12 גיא פלג – שכל כך התרגל להתהלך עם קורת ענק בין עיניו, עד שהיא לא מותירה לו כלל שדה ראייה – מתלונן בקול רוטט משטנה על הציוץ של נתניהו שבו הוא חוזר ומכחיש את הנאמר בשאלת כתב גלי צה"ל במסיבת העיתונאים, שעל פיה ראש אמ"ן וראש השב"כ התריעו בפניו על סכנת מתקפה חמאסית.

פלג המרוגש שואל רטורית: "אתם משווים לנגד עיניכם מה עושה ציוץ זדוני כזה ליכולת התפקוד של שני משרתי ציבור מסורים השקועים בכל מאודם ובכל הווייתם במלאכת הקודש של איתורם וחיסולם של יחיא סנוואר ומוחמד דף?".

והשאלה המתבקשת כלפי פלג, שלא נשאלת באולפן, כמובן, היא: אם ציוץ ההבהרה של נתניהו מהווה הסחת דעת המחבלת ומקשה על פעולתם של ראשי השירותים, כיצד משפיעה, לשיטתו, ההשתלחות הבלתי פוסקת של פלג וחבריו לדעה בנתניהו על יכולת הריכוז והתפקוד של מי שמופקד על ניהול המערכת כולה?

מתברר שהחרדתיות של פלג מתפוגגת כשמדובר בבעייתיות שבהסחת דעתו של ראש הממשלה. נראה שעל חוסנו ויכולתו להריץ את השיירה הלאומית קדימה סומך פלג חרף מטחי הבוץ והגידופים, והגדרתו כגווייה פוליטית מהלכת. הוא דווקא לא מודאג שמא הערותיו הנבזיות והסכינים המורעלות שהוא מייצר ומשליך יפריעו לקברניט הלאומי העליון להתרכז במלאכתו.

במבט אובייקטיבי, פלג פגע לא בנתניהו, אלא בשני ראשי ארגונים חשאיים שהעולם כולו סוגד לעוצמתם, שאותם הוא מציג כשבריריים שהכחשת אמירה של כתב גלי צה"ל – שנוגעת בהם בכלל בעקיפין – יכולה לערער אותם ולפגוע בתפקודם.

איחוי קיר הברזל

לגופו של עניין, כניעת ראש הממשלה לדחף לפרסם ציוץ הבהרה להאשמה הכוזבת שהטיח בו כתב גל"צ הייתה טעות גסה, ונתניהו אף התנצל על טעותו. אבל צריך להיות אטום רגשית כדי לא להבין את עומק הדחף של נתניהו להכחיש את ההכפשה השקרית ביודעין שהטיח בו כתב גלי צה"ל במסיבת העיתונאים, בדבר התרעת מלחמה יזומה על ידי חמאס - שנמסרה לו כביכול על ידי ראשי אמ"ן ושב"כ. וזאת על רקע מה שלא קרה לפנות בוקר של 7 באוקטובר.

כל בר דעת מבין שמן הרגע שבו נודע לנתניהו על ההתייעצויות שקוימו ללא ידיעתו וללא עדכונו בין הרמטכ"ל, מפקד פיקוד הדרום, ראש אמ"ן וראש השב"כ, שעות ספורות לפני השקת מלחמת מבול אל־אקצא מבלי לדווח לו, לא היה גבול לכעסו ולתסכולו. אך הוא אילץ את עצמו לכבוש את זעמו, ולא להביא לידי ביטוי ציבורי את ביטחונו המוחלט שלו דיווחו לו בזמן על המידע המחשיד, היה מורה על וידוא ביצוע נוהל כוננות עם שחר, סיורים לאורך הגדר, קידום טנקים ומעבר מפיג'מות למדים. קרוב לוודאי שהיה די בכך כדי להביא לביטול הפעולה, וכפועל יוצא כל האסון שבו אנו מתבוססים מאז שמחת תורה היה נמנע.

ההכחשה הזו של נתניהו, בציוץ שהעלה בלילה שבין שבת לראשון, התפוצצה לו בפנים, כי בשעה הזו הציבור מצפה מהקברניט להריץ את השיירה ולהתעלם מהכלבים הנובחים. העם רוצה אחדות. רוצה שנצא מזה מחוזקים. כל הטעויות, הקונספציות המופרכות והשגגות והמחדלים, בטלים בשישים בעיניו נוכח גודל ההכרעות העתידיות.

ולפני הכל מצפה הציבור שההבנה הזו תחלחל לכל אחד מבני המזל שנפלה בידם הזכות לאחוז יחדיו בהגה ברגע גורלי שבו בכוחם לעצב את ההיסטוריה היהודית לדורות קדימה.

ההנהגה הקולקטיבית הזו, המקבלת החלטות פה אחד, מתפקדת עד היום למופת. חרף כל רעשי הרקע. היא מבינה בין היתר שלאחר המכה הקשה שספגנו, השמירה על כמות נפגעים נמוכה ככל האפשר היא אתגר שווה ערך לניצחון ולשחרור החטופים.

אבל ההכרעה האסטרטגית הגדולה עדיין לפנינו. ההנהגה תצטרך אולי לבחור בין ניצחון בנקודות המורכב מהשבת החטופים, פירוז רצועת עזה ושיקומה על ידי הרשות הפלסטינית, או שמא לנצל את ההזדמנות ההיסטורית שנקלעה לידינו להגיע להסדרה כוללת עם מדינות ערב - תוך נטרולה של איראן בדרכים מדיניות או צבאיות.

דבר זה יסלול את הדרך לפתרונות יצירתיים שיאפשרו לישראל להשתלב כמדינה יהודית בת קיימה במרחב, החיה בשלום עם כל המדינות שבאזור לטובת שגשוגו ופריחתו. שלום שממנו ייהנו גם ערבים פלסטינים באשר הם בוחרים לחיות בשלום ובכיבוד זכויות הדדי, ולמצוא את המקום שבו יממשו את זכותם לשוויון בכל המרחב הזה, לפי בחירתם החופשית והזדהותם הלאומית.

הגיע הזמן להיזכר ברגל הנשכחת של תורת זאב ז'בוטינסקי. שהרי הרגל שאותה מכירים הכל, זו הקרויה קיר הברזל, היא רק חצי התורה. היא איננה המטרה, אלא האמצעי לשכנע את שכנינו שלא ניתן לסלק אותנו מכאן.

מתקפת שמחת תורה באה לעולם על רקע התקדמות המגעים לשלום עם ערב הסעודית, במטרה לטרפדם. היא באה לסדוק את קיר הברזל, להוכיח שלוחותיו מחוברים בקורי עכביש, שניתן להיכנס בפרצותיו, לחפור תחתיו ולרחף מעליו.

בימים אלה אנו מאחים מחדש בדם ואש את הסדקים בקיר הברזל. כשם שבאוהל בק"מ ה־101 מקהיר, קיר הברזל היה חזק יותר מאשר ערב מלחמת יום הכיפורים - כך הוא יהיה חזק יותר על חורבות מפקדת חמאס בשיפא מאשר היה ערב שמחת תורה.

ואז יהיה הרגע שבו מנהיגות ישראלית מאוחדת שבקודקודה ניסיון מדיני, מעוף, הבנה היסטורית ומעמד בינלאומי, תידרש לייצר מסגרת מזרח תיכונית משותפת סביב המשולש מכה, קהיר וירושלים. מסגרת שבה יוגשם חזון ז'בוטינסקי העיקרי, המדבר על "שם ירווה לו משפע ואושר בן ערב, בן נצרת, ובני, כי דגלי דגל טוהר ויושר יטהר שתי גדות ירדני".

הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]