על השמאל הישראלי להבין שהפרוגרסיביים מזדהים עם הגרועים שבאויבינו | דעה

“ליברליזם חולה” היא הכותרת (באמריקה ההגדרה “ליברליזם” פירושה שמאל) והמאמר שמתחתיה בשבועון “אקונומיסט” שמתייחס למשבר הערכי בשמאל העולמי ובפרט זה באמריקה, מתבסס על ספרו של הפילוסוף וחוקר מדע המדינה היהודי ישה מונק, שראה אור לאחרונה וזכה מיד לתהודה עולמית — וכן על כתבות וספרים רבים אחרים באותו נושא. מונק עצמו, מרצה למדע המדינה באוניברסיטה ג’ונס הופקינס האמריקאית, היה איש שמאל, אך לנוכח המתרחש היום בארצות הברית, גם בהקשר לישראל, חל אצלו מהפך ובספרו “מלכוד הזהויות” הוא מפרט כיצד בשמאל האמריקאי התהפכו היוצרות ובמקום לתמוך בערכיו האוניברסליים הקודמים, אימץ תיאוריה של זהויות שעל פיה יש להעדיף קבוצה אחת בציבור על זולתה, מתכון ברור, לדעתו, לשסע מתמיד בחברה.

כפי שהוא מסביר, בשמאל האמריקאי דוחים היום ערכים ליברליים בסיסיים כגון הזכות להבעת דעות וחופש הדיבור ומחרימים ומשקצים כל מי שאיננו מקבל את גישתו הדוגמטית. השמאל נוטש ערכים בסיסיים של דמוקרטיה ומי שמתנגד לעמדותיו מוגדר כבוגד ואכן, כפי שמשתקף גם מההתנהגות כלפי הטבח מעשה ידי חמאס, מתברר שהשמאל המיר את האידיאלים המדומים או האמיתיים מבלי להניד עפעף בהזדהות עם אלימות ניהיליסטית קיצונית.

בארצות הברית, כמו במקומות אחרים ברחבי תבל, נערכות הפגנות אנטישמיות ענקיות שהעולם לא ראה דוגמתן מאז ימי ליל הבדולח בגרמניה הנאצית. לא פלא אפוא שיותר ממחצית האמריקאים, כולל סטודנטים באוניברסיטאות, חוששים להביע דעות בנושאים פוליטיים, פן יבולע להם ואפילו גוף ותיק כמו “הארגון האמריקאי לזכויות האדם” נדרש לחזור בו ממחויבותו המסורתית לחופש הדיבור ובמקום זה להמליץ על סיסמאות של השמאל הקיצוני. מאמרים וספרים שונים מזכירים גם את תופעת “ביטול התרבות” שמטילה מעין צנזורה בלתי רשמית על יוצרים ומופעי תרבות שאינם תואמים את גישת השמאל.

לא הכל תמימי דעה לגבי הדרכים לבלימת התופעות הנ”ל ויש מי שטוענים שרק השמאל עצמו יכל להביס את השמאל הקיצוני, אך אין בידיהם מרשם מעשי כיצד לעשות זאת ומכל מקום, שמאל קיצוני עלול להביא דווקא לריאקציה של ימין קיצוני ולהפך - כפי שבישראל הרפורמה המשפטית והמפגינים שצעקו “דמוקרטיה” הזינו אלה את אלה.

השמאל הישראלי עוד איננו שם, אך בעקבות זוועות חמאס והתרסקות חלק גדול מה”אני מאמין” שלו בנושא הפלסטיני ומפח הנפש מהשמאל בעולם שמזדהה עם חמאס, יש ניצנים של התפכחות, אף שחלקיק בלתי אחראי והזוי ממשיך בהפגנות ועלול לפגוע בכך במאמץ המלחמתי והמדיני. ואשר לאמריקה, האם הליברליזם שם מסוגל להבריא ממחלתו? שכן אם לא יבריא, היא צפויה להקצנה חסרת תקדים, מימין ומשמאל, ב־2024, שנת הבחירות.

לא פחות מהשמאל הישראלי, ואולי אף יותר, גם יהודי אמריקה במבוכה בשל המתרחש. אם לצטט מאמר ב”ניו יורק טיימס”, ודווקא לא של יהודי, “מגמתם של היהודים במפלגה הדמוקרטית תהיה מעכשיו ימינה. ליהודים פרוגרסיבים שראו עצמם תומכי שלום, והיו אנטי־ליכוד, תהיה עתה בעיה רצינית להרגיש בבית במחנה שחש קושי ושיתוק לגנות את חמאס.

ליברלים ציונים מסורתיים יכולים אומנם להתנחם בכך שלעמדתם שותפים עדיין רוב הפוליטיקאים הדמוקרטים וכן הנשיא הדמוקרט, אך אם המגמות השמאלניות במפלגה ימשיכו להתרחב והדור הצעיר שלה יצליח לשנות את דמותה על פי השקפותיו - למי יוכלו יהודים דמוקרטים להתקרב אם לא לשמרנים?”. המאמר ממשיך ומסביר מדוע יהודים אמריקאים חשדנים כלפי הימין והסממנים האנטישמיים בחלקים ממנו, אך שואל: “האם החשדנות הזאת לא תלך ותצטמצם ככל שהמפלגה הדמוקרטית תחדל להוות עבורם בית בטוח בתמיכתם בישראל?”.

עוד קשה לומר היום אם הצפי הזה יתגשם. בינתיים האדישות של יהודי ניו יורק למשל, כלפי מצבה של ישראל בעקבות מה שקרה ב־7 באוקטובר, כמו גם הפיחות בקרב חלק מהיהדות הרפורמית בעצם ההזדהות עם ישראל, אינם מבשרים טובות. ברור שישראל, שהישענותה החיונית על אמריקה באה לביטוי חסר תקדים במלחמה הזאת, צריכה להיות מודעת לשינויים האפשריים שעלולים להתחולל. ואילו על השמאל הישראלי, שבשנים האחרונות ראה לפעמים ב”פרוגרסיבים” באמריקה מודל לחיקוי, להבין שמדובר במחנה שרבים ממנו מזדהים עם הגרועים שבאויבינו ועם מי ששוללים את עצם זכות קיומנו, בין שבימין ובין שבשמאל.