התקדמות המערכה הצבאית בעזה מחדדת את השאלה כיצד ייראה היום שאחרי דחיקת חמאס ממעמדו כריבון באזור. במסגרת הזאת עולה רעיון ישן, שביסס מעמדו כמשאלת לב ישראלית, ולפיו הרשות תשוב ותשלוט על הרצועה, כפי שהיה עד 2007, אז השתלט חמאס בכוח על האזור.
היועמ"שית הודיעה על הקפאת כל הכספים הקואליציוניים
ביידן דחק בנתניהו להסכים להפוגה של שלושה ימים כדי לקדם שחרור חטופים
יש לנתח את היעד הזה באופן מפוכח. הרשות נעדרה כמעט שני עשורים מעזה, תקופה שבה צמח באזור דור צעיר שחמאס הטמיע בתודעתו כי אבו מאזן הוא אחד האויבים החריפים של הפלסטינים, והאחראי על מצוקת תושבי עזה. יתרה מכך, לרשות אין בסיס כוח ממשיים בעזה, הפתח באזור מפוצל בין מחנות יריבים, וממשל אבו מאזן בקושי מצליח לשלוט על איו"ש, כך ששליטה על 2.2 מיליון פלסטינים מרודים בתא שטח שצפוי להיות הרוס לחלוטין תהיה הרבה מעבר ליכולותיו. וחשוב מכל - לא ניכר שהרשות בכלל מעוניינת כרגע למלא את אותה משימה קשה.
עם זאת, לא נכון יהיה נכון להתעלם מהרשות ביום שאחרי. מגוון החלופות האסטרטגיות הניצבות בפני ישראל רעות, ועליה לבחור את הגרועה פחות מבינן. בהקשר הזה בולטת האפשרות לכונן מנהל מקומי על בסיס גורמי כוח מתוך הרצועה שאינם מזוהים עם חמאס, כמו למשל ראשי חמולות, אנשי עסקים ואקדמיה בולטים ובכירים בפתח. כל זאת במעורבות עמוקה של ישראל, מצרים וארה"ב, ושל מדינות ערב שאינן קטר שהוכחה כבעלת השפעה שלילית בזירה הפלסטינית.
תפקידו העתידי של אותו הגוף יתמקד באספקת צרכי הציבור, שיקום הרצועה ושימור הסדר הציבורי, ורצוי שיקיים זיקה הדוקה לרשות, ושתוגדר אף אחריות סמלית של רמאללה על המציאות בעזה. בשלב הראשון סביר כי אותה סדר ציבורי-ממשלי חדש יעמוד בפני אתגרים רבים, ובראשם חוסר אמון של הציבור הרחב וייתכן שאף התנגדות פעילה מצד שרידי חמאס ויתר ארגוני הטרור ברצועה. ואולם, אם יזכה לגיבוי כספי ומדיני חיצוני, ייתכן ולאורך זמן יתייצב הגוף הזה, ויאפשר בכך לרשות להתבסס ככתובת אחת עבור שני האזורים הפלסטינים.
אותה חלופה מהווה כאמור "הרע במיעוטו" ומימושה יחייב את ישראל לתשומות וויתורים. ראשית - כאשר לא ישלוט יותר גורם כוח המזוהה עם חמאס בעזה - חיוני כי ישראל תהיה מעורבת בגיוס והיתר הסיוע החיצוני לרשות - דבר שאינו כולל את הפסקת אספקת מים וחשמל ומעברי הסחורות והאנשים, שאותם הכרחי לשמר כדי לקבע את הניתוק ההיסטורי מעזה.
שנית, יהיה הכרחי לפנות לדיון מעמיק לגבי עתיד היחסים עם המערכת הפלסטינית. במסגרת הזאת יידרש ללבן את הדילמה המרכזית שעולה מטבח ה-7 באוקטובר: מצד אחד, ברור לרוב הישראלים כיום כי אין בשלות לשלום בצד הפלסטיני, אולם מהצד האחר נהיר כי שתי הקהילות העוינות זו את זו לא יכולות לחיות באותה הישות, רעיון שהצידוד בו גבר בשנים האחרונות, בעיקר מצד גורמים בימין, ואף קרם עור וגידים בעקבות הרחבת ההתיישבות באיו"ש בשנה האחרונה.
ישראל תידרש למהלך מפוכח שילווה במקסימום היפרדות פיזית מהפלסטינים - ללא התחייבות שמצדו של הגבול תקום מדינה; ומנגד - שימור האינטרסים הקיומיים של ישראל, ובראשם שליטה על הבקעה וגבול עזה-מצרים ויכולת התערבות בנעשה בשטח הפלסטיני בכל שלב נתון.
אחד מרכיבי הקונספציה שהתנפצה ב-7 באוקטובר היה כי ניתן לקדם נורמליזציה עם העולם הערבי מבלי לעסוק בנושא הפלסטיני. במקום אותה הקונספציה נדרש לפתח שיח ריאלי, שיגלם התנערות מסיסמאות כגון "מחיקת חמאס" ו"חזרה לגוש קטיף", או מאשליות דוגמת "חזרת הרשות לשלוט בעזה" או "שינוי תודעת הפלסטינים". במקומן נדרש לגבש אסטרטגיה מפוכחת ומרחיקת ראות בנושא הפלסטיני, תוך הצטיידות בהבנה כי היא תחייב אורך רוח, השקעה ממושכת, ובעיקר נכונות לקבל הכרעות היסטוריות.
הכותב הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א וחוקר בכיר במכון למדיניות ולאסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן.