רבים במערכת הפוליטית, במערכת הביטחון ובמכוני המחקר הרבו - לפחות עד פרוץ מלחמת עזה - לעסוק בשאלה, או יותר נכון בחידה, מה יהיה ביום שאחרי אבו מאזן.
"זו נכבת עזה 2023": אבי דיכטר עורר סערת ענק בשידור חי
"לילה משמעותי עם 12 מחבלים הרוגים": פעילות לוחמי חטיבת גולני בעזה | תיעוד
רבים הניירות וההערכות שנכתבו כיצד תיראה הרשות הפלסטינית ביום אחרי לכתו של המנהיג הפלסטיני הישיש, ומה יהיה מקומה של ישראל בעידן חדש זה. אולם לאחר מתקפת הטרור הברברית שביצע חמאס בבוקר של 7 באוקטובר - השאלה המרכזית אינה עוד "היום שאחרי עבאס", אלא מה יקרה ב"יום שאחרי חמאס".
בעקבות הטבח הנורא והמחיר הכבד מנשוא ששילמה ישראל, של יותר מ־1,400 הרוגים ו־230 חטופים, צפה ועולה ביקורת רחבה וחוצת מחנות פוליטיים על אסטרטגיית ההכלה וההרתעה של ישראל כלפי חמאס, תוך טענה כי זו הביאה עלינו את האסון ב־7 באוקטובר.
חשוב לציין כי אסטרטגיית ההרתעה וההכלה התנהלה תוך ניהול סיכונים מחושב, שבסיסו בתפיסה כי איראן וחיזבאללה מהווים אתגר ביטחוני גדול יותר על ישראל, ואף איום קיומי במקרה של הגרעין האיראני - בעוד חמאס הוא איום ביטחוני בסדר גודל קטן יותר, שכלל לא מהווה איום קיומי על מדינת היהודים.
בזמן שצה"ל מכה את חמאס ברצועת עזה מכה קשה וכואבת, מתרחבת המערכה הקרקעית, שתכליתה פירוק המערכת החמאסית מיכולותיה הצבאיות והשלטוניות וכארגון הפרוקסי האיראני. אולם כעת עולה גם שאלת היום שאחרי מיטוט שלטון חמאס ברצועת עזה, וכמובן מה יהיה מקומה ותפקידה של ישראל.
הדיון בסוגיה מחייב התייחסות לשלוש הנחות יסוד: (1) ישראל אינה מעוניינת לשלוט על 2.2 מיליון פלסטינים; (2) הרשות הפלסטינית אינה מסוגלת ואינה רוצה לחזור לשליטה אפקטיבית ברצועת עזה; (3) אין שום סיכוי בעתיד הנראה לעין לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני עקב פער העמדות בין הצדדים, שאינו ניתן לגישור.
שלוש הנחות יסוד אלו מצמצמות את מרחב האפשרויות העומדות בפני ישראל, ומחייבות את הנהגתה לחתור לשלוש מטרות עיקריות ליום שאחרי מיטוט שלטון חמאס ברצועת עזה: ראשית, קיבוע תודעת תבוסה בצד הפלסטיני וקביעת תג מחיר גבוה מאוד, שיבהירו לחברה הפלסטינית ולהנהגתה כי לא ניתן להביס את ישראל, וגם תמחיש למדינות האזור לא רק את עוצמתה ואת נחישותה של מדינת היהודים להביס את אויביה.
שנית, לאחר השלמת המהלך הצבאי, יש להשלים את תהליך ההתנתקות האזרחי־מדיני, אך לא הביטחוני, מרצועת עזה. הגבול צריך להיאטם, המעברים להיסגר, להפסיק הזרמת מים וחשמל, אך מנגד לשמור על חופש פעולה מבצעי מלא, בדיוק כמו באיו"ש, במטרה להבטיח את שימור פירוזה ולמנוע מחמאס או דומיו לשקם את יכולותיהם.
שלישית, כיוון שישראל לא רוצה ולא צריכה להיכנס לבוץ העזתי, מוטב יהיה לבצע שיקום ברצועת עזה באמצעות משטר נאמנות או כוח משימה לפרק זמן של חמש שנים, שבמהלכן יוקם וייחנך שלטון טכנוקרטים מקומי, שיפעל לפירוק מיידי של כל מחנות הפליטים ברצועת עזה (כולל פירוק ארגון אונר"א, שהפך ברבות השנים לאחד מסוכני הסוציאליזציה ונשאי אתוס הפליטות והמאבק המזוין, והנחלתו לדורות הצעירים באמצעות מערכת החינוך שבאחריותו) ולבניית ערים חדשות ומודרניות שייבנו.
פרופ' קובי מיכאל הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ופרופסור אורח באוניברסיטת דרום ווילס בבריטניה
ד"ר אורי ורטמן הוא עמית מחקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון (JISS) ועמית מחקר באוניברסיטת דרום ווילס בבריטניה