בתוך הפגנת הענק המרשימה בשקט המהדהד שלה ובהיעדרם הכמעט מוחלט של דגלים וסיסמאות, נגד האנטישמיות בפריז, כשהגענו לקראת הסיום לבולבאר סן מישל, הבחנתי בזוג צרפתים קשיש שנראה כאילו נקלע לשם במקרה. האישה הביטה בחשדנות לצדדים, ניסתה להתחמק מעין המצלמות ונצמדה לבעלה, שחיפש מדי פעם נואשות את דרכו החוצה מתוך זרם ההמון. בידיו הוא החזיק סל ובו בגט, חצוי לשניים, כדי שייכנס לסל, ונאחז בו בייאוש כאשר ניסיונות הבריחה לא הצליחו.
הרושם שנוצר היה כאילו הקשיש הצרפתי פשוט יצא לקנות כדרכו בגט ליום ראשון, ואז נשבה בתוך הזרם, המשטרה סגרה את פתחי היציאה, ולא הייתה דרך החוצה. הוא נאלץ בעל כורחו להמשיך עד הסיום ליד ארמון הסנאט... תיארתי אותו לעצמי כמחליפו או מייצגו של הנשיא עמנואל מקרון שהחליט לאחר התלבטויות שלא להשתתף בהפגנה והסתפק באיגרת חגיגית לאזרחיו ולמשתתפי ההפגנה מעל דפי העיתון. אלא שקשה, כך נראה, לחתוך את הבגט ולהשאיר אותו שלם.
מקרון, שכדרכו לקח לו זמן רב מדי להחליט באופן לא ספונטני לצאת לביקור הזדהות בישראל, לא לפני שכפה, כדי ש'הביקור יהיה מועיל', על אבו מאזן, עבדאללה מלך ירדן ונשיא מצרים אל סיסי לקבל אותו מיד בהמשך (התנהגות דומה יצרה חומת איבה בינו לנשיא אוקראינה זלנסקי) - נאלץ לשלוח עוד איגרות ומסרים רבים, ולתפוס בהתמדה את קו הטלפון בארמונו, כדי להבהיר את עמדתה המדינית של צרפת כלפי הסכסוך וישראל, והואשם על ידי פרשנים צרפתים רבים ב"זגזוג", שמכסה על חזרה למדיניות ה'ניטרלית' ברמה הבינגושית והפרו-ערבית הקלאסית של צרפת.
בניגוד לראש הממשלה נתניהו שנוח לו יותר להתבטא באמריקנית רהוטה לאמצעי תקשורת זרים, מאשר בעברית לישראלים - פרט לנאומים חד כיווניים לאומה, בחר מקרון להתייחס לתגובת ישראל בעזה באנגלית, שאינה שפתו, בבי.בי.סי, ויצאה לו קריאה לישראל להפסיק להפציץ זקנים, נשים וילדים. לאחר ששיחה עם נתניהו לדיווח על הוועידה ההומניטרית הבינלאומית שכינס הסתיימה במהירות מהצד הישראלי, רשמית בגלל אזעקה, הוא טלפן גם לנשיא הרצוג ולבני גנץ, עד שנגמר לו פנקס הטלפונים, כדי להסביר שאינו מאשים את ישראל אלא את חמאס באחריות להפצצות, שהתגוננותה לגיטימית, אך יש צורך בהפוגה הומניטרית ארוכה שתהפוך להפסקת אש.
באמצעי התקשורת במדינות המערב אירופיות – כמו גרמניה, בריטניה ואיטליה - שמנהיגיהן לא פסחו על שתי הסעיפים, מיהרו להאשים אותו בכך שהזיגזוג נובע מכניעתו לאיסלמיסטים ולשמאלנים שכוחם עולה במדינה עם הקהילות המוסלמית והיהודית הגדולות באירופה. וראו אפילו בגידה מסוכנת ביהודים. בכך שבניגוד לכוונות המארגנים הרשמיים של ההפגנה, לא הצליח להפריד בין המלחמה באנטישמיות לתמיכה בישראל.
בהפגנת מאה האלף, היה שילוב מרשים של יהודים ולא יהודים. מזמן לא ראיתי כל כך הרבה צרפתים יפים ביחד בחוץ, לא מסתתרים ליד השולחן בבית, מאחורי הספל בבית הקפה, או באולם קולנוע חשוך. הם מזעזעים מכך שמכריהם נאלצים להסיר את שמם מהדלת. אבל היו שם יחסית מעט מאד צעירים לא יהודים ורק קומץ מוסלמים. אפילו ידידה המובהק של ישראל, האימאם האמיץ של דראנסי, חסן שלגומי, נעדר לאחר שקרא לכל המוסלמים להשתתף. ידידו, הסופר מרק הלטר סיפר כי ביקש ממנו בעצמו שלא להגיע לאחר שבתוניסיה מולדתו הוצאה נגדו פאתווה על ידידותו ליהודים. ה'קורבין' של צרפת, ז'אן לוק מלנשון, מנהיג 'צרפת שלא נכנעת', לא נכנע והמשיך להשמיץ את ההפגנה ומארגניה ואת ישראל. הרקטור של המסגד הגדול של פריז, שאמס א-דין חאפיז, הסביר שלא השתתף בהפגנה בגלל הרקע העדין של המלחמה וחטיפת בני הערובה. היה לו הרבה יותר קל לו הייתה זו הפגנה נגד הגזענות בכלל. הדילמה של מקרון אינה קרובה לפתרון. קשה לאחות את הבגט החצוי.