במגיפת הקורונה, במלחמת רוסיה־אוקראינה וכעת במלחמה הנוראה בעזה אנחנו למדים שהחיים ב"שכונה" שנבחרנו לאכלס מחייבים אותנו לעצמאות, שתבטיח גם את קיום החיים של צאצאינו כאן לדורי דורות.
גם היום אנחנו רואים כיצד התעשייה הישראלית חוזרת לפעילות כמעט מלאה, ובחנויות יש את כל המוצרים הנדרשים. חרף העובדה שהמפעלים ברובם נמצאים בפריפריה הדרומית או הצפונית, אנחנו חוזרים לעבודה מתוך הבנה כי זוהי גם מלחמה על החזרה לחיים.
עם הקמת המדינה דאגה הממשלה לעצמאות יצרנית בכל התחומים החיוניים. היא הקימה תחנות כוח לייצור חשמל וחברות תעשייתיות בתחום הנשק והמזון אשר יסייעו למדינה לשרוד, כיפת ברזל נגד טילים ו"כיפת ברזל" תזונתית לתושבים. עם השנים חלק מהייצור עבר למדינות שבהן הייצור זול יותר, בעיקר בתחום הטקסטיל. ועדיין, בענפים הדרושים להישרדותנו, רוב אמצעי הייצור הם כאן, ורובם בעודף כושר ייצור הניתן למימוש.
בישראל יש כ־12,700 מפעלים המעסיקים מעל 380 אלף עובדים. השכר בתעשייה גבוה בכ־40% מהשכר הממוצע בישראל, והעבודה בתעשייה מאפשרת לכל תושב במדינה להגשים עבור משפחתו עצמאות כלכלית ומימוש עצמי. אז האם אנחנו מסוגלים להיות עצמאיים? כן.
"המחצב הטבעי" הייחודי שלנו הוא עם ישראל - כל העדות, כל הדתות וכל המגדרים שחיים כאן ויצרו יחד את התרבות הארץ־ישראלית. עכשיו ההחלטה היא בידיים שלנו - האם לקנות תוצרת ישראלית בסופר, והאם משרדי הממשלה ירכשו מחברות מקומיות או יחזקו את הכלכלה של מדינות אחרות.
הכותב הוא יו"ר מטה "מיוצר בישראל" בהתאחדות התעשיינים ויו"ר מטבחי רגבה