באוקטובר 2000 שני אנשי מילואים, ואדים נורז'יץ ויוסי אברהמי הי"ד, תעו בדרכם ונכנסו לרמאללה. תמונות הלינץ' נחרטו בזיכרוננו הלאומי. הרוצחים עקרו את עיניהם של ואדים ויוסי ורצחו את שניהם באכזריות שלא הייתה מביישת את חמאס, כשאחד הרוצחים מנפנף בחלון בידיו המגואלות בדם.
"רוצה להוציא אסירים להורג": בחמאס חוששים מאיתמר בן גביר
ידיה של הרשות הפלסטינית שפכו את הדם הזה: נורז'יץ ואברהמי הובאו לתחנת המשטרה ברמאללה, והשוטרים נטלו חלק בלינץ'. וזאת רק דוגמה אחת. רשימת מעשי הטבח שביצעו מחבלי פת"ח ארוכה ומקפיאת דם.
אלפי מחבלים נמנעו מלפלוש לערים וליישובים בעוטף יו"ש לא משום שהם צמחונים, או לכל הפחות מתונים יותר ממחבלי חמאס. הסיבה היחידה היא שליטה ביטחונית של צה"ל ביו"ש, בשילוב עם פריסת יישובים יהודיים על גבעות יהודה ובהרי שומרון, שכן אחרת לא הייתה לנו שליטה ביטחונית באזורים אלה, עיין ערך גוש קטיף.
רבים וטובים מתפתים לטעות ולחשוב כי ניתן לאתר אופק מדיני ברמאללה, וזאת בשל התנהלותם המבישה של שרים וחברי כנסת המזוהים עם מפעל התיישבות ביו"ש, ובגלל הנזק שגרמו וממשיכים לגרום ליציבותה, לביטחונה, לכלכלתה ולזהותה של המדינה, הסיבה היא נטייה נפוצה להתייחס להשקפת עולם כאל ארוחה עסקית. הזמנת שניצל, קיבלת גם צ'יפס. עזוב אותך עם התירוצים "אני לא נוהג לאכול בשר עם פחמימות, אז תביאו לי אנטיפסטי". זוהי עסקת חבילה, זה מה יש, בלי בלבולי מוח.
דוגמה מובהקת ועדכנית ביותר היא ההפיכה המשטרית, מנוחתה גיהינום. במשך חודשים אנשי ימין מדיני ביקשו להבדיל. הם ניסו להסביר כי אין קשר, כי ניתן להתנגד למזימה שנועדה להכפיף את כל הרשויות לרשות המבצעת, לסלול דרך למחיקת זכויות הפרט ובראש ובראשונה זכויות נשים, למחות נגד הלבנת השחיתות – ובה בעת להתנגד לוויתורים טריטוריאליים ומדיניים.
בעלי השקפה ימנית־מדינית־ממלכתית ואני הקטנה ביניהם, חזרו והדגישו כי אין כאן סתירה. אבל ההסברים נפלו על אוזניים ערלות. אם אתה מתנגד להפיכה המשטרית שהם מובילים, אתה איש שמאל שחותר לפינוי יישובי יו"ש. למה? ארוחה עסקית. הזמנת התיישבות יהודית, קיבלת מדינה חרדית. בלי בג"צים.
היום הזיקה שיוצרת דעת הקהל בין יוזמי ההפיכה המשטרית ליו"ש, פוגעת ב־600 אלף ישראלים המתגוררים שם, במפעל ההתיישבות ובתפיסה הביטחונית לטווח ארוך. רוטמן בשיתוף לוין דרש למחוק הפרדת רשויות, להכפיף בתי משפט לפוליטיקאים, להלבין שחיתות ולאפשר חקיקה בסגנון ערב הסעודית. בן גביר קיבל את היוזמה בהתלהבות ופיטר את מפקד מחוז תל אביב, שסירב לשבור ידיים ורגליים למפגינים. צביקה פוגל, חבר סיעתו של בן גביר, הבטיח להעמיד את ראשי האופוזיציה מול כיתת יורים. השרה סטרוק, מסיעתו של סמוטריץ', הסעירה את המדינה כשביקשה לנסח מחדש את שבועת הרופאים. סון הר־מלך הקימה שדולה פרלמנטרית להשלכת נשים לאחורי הפרגוד. מכלול האמירות והיוזמות מספק תוכן לחוברת אם לא לספר, כשנכונותו של השר עמיחי אליהו להטיל פצצת אטום על עזה היא הדובדבן שבקצפת.
מה שחמור אף יותר זה המעשים. שר האוצר, שגרם נזק כלכלי אדיר בחודשים שלפני המלחמה ודרדר את השקל לשפל חסר תקדים, מסרב להכיר במציאות. סמוטריץ' העביר מאות מיליונים למוסדות חרדיים שאינם משתפים פעולה עם משרד החינוך, ואת המיליארדים הקואליציוניים שהיועמ"שית הצליחה לבלום את הברחתם, הוא שומר קרוב לחזה. גם היום.
לספק תשובות עכשיו
אז כן, הכל נכון. מלבד עקרון הארוחה העסקית. 14 תמהונים מהציונות הדתית ומעוצמה יהודית סרחו, נכשלו כישלון חרוץ, דחפו את הממשלה לנהל מערכה נגד אזרחים שלא הצביעו עבורה, במקום לתפקד, לדאוג לכלכלה ולעסוק במערכה מול האויב.
מינואר לא הייתה לישראל ממשלה מתפקדת, והתוצאה הכתה בנו בשבת השחורה ביותר בתולדות המדינה. לא רק על ה־14 רובצת האשמה. היו להם שותפים פעילים ביותר במפלגת השלטון, אבל דעת הקהל יוצרת זיקה קטלנית דווקא בין סמוטריץ', רוטמן, בן גביר, סטרוק, אליהו, לבין ההתיישבות ביו"ש.
המשוואה פשוטה: אם פוליטיקאים שמזוהים עם קריית ארבע, בית אל וקדומים פוגעים במדינה ומונעים ממנה כסף שהיא זקוקה לו בימים אלה כחמצן לנשימה, המסקנה היא שיש למנוע תמיכה מיו"ש, לחדש תהליך מדיני, לאפשר לרש"פ לנהל את עזה ולשקול מחדש את פתרון שתי המדינות.
שליטה ביטחונית של צה"ל ביו"ש ובעזה (לפחות בצפון הרצועה) היא צו השעה. היא אחד מלקחי האסון שפקד אותנו ב־7 באוקטובר. ללא השליטה הביטחונית של צה"ל ביו"ש, אזי מודיעין, כפר סבא ועפולה מסתכנות כמו בארי, אופקים ושדרות. הבעיה היא שחלקים גדולים בציבור דנים לא לגופו של עניין, אלא לגופו של פוליטיקאי.
ימין מדיני ממלכתי חייב לספק תשובות כאן ועכשיו, כשהתותחים רועמים. הציונות הדתית היא לאו דווקא שמחה רוטמן, היא גם חילי טרופר ומתן כהנא. ימין מדיני וביטחוני זה לא סמוטריץ' ובן גביר, זה גדעון סער, אביגדור ליברמן וגם נפתלי בנט שזה עתה חוזר למערכת. השיח המדיני נפתח בישראל מחדש. סמוטריץ' ובן גביר גרמו נזק בל יתואר להתיישבות ביו"ש ולתפיסה הביטחונית הלאומית. את הנזק עדיין ניתן לתקן.