הסכסוך הישראלי־פלסטיני נמשך למעלה ממאה שנה. הפלסטינים ידעו בחוכמה רבה לנצל את עוצמת החלש ובעיקר את "הכיבוש" שהתיישב על היעדר התעמקות ההיסטורית המהולה לעתים באנטישמיות של אומות העולם, בכדי להוביל קמפיין של עימות מדמם שתכליתו הוא השמדת ישראל מטעמים אידיאולוגיים דתיים.
החריף את הקרע? כך השפיע טבח חמאס על יחסי ישראל והדמוקרטים בארצות הברית
אלא שהמערכה הנוכחית שנפתחה במעשי זוועה, המזכירים במעט את זוועות השואה, יצרו דה־לגיטימציה זמנית למאבק הפלסטיני, אפילו בעיני מקצת מהמדינות הסוניות שבסביבתנו.
ישראל לטעמי חייבת לנצל שעת כושר זו, בכדי להשלים את הכרעת חמאס והחלשת חיזבאללה, אך גם לסלול מחדש נתיב מדיני שיוביל לשינוי עמוק יותר בתפיסת הסכסוך הן בעיני הקהילה הבינלאומית, אך בעיקר בעיני העולם הערבי ובעיקר בקרב הדורות הבאים הפלסטיניים.
קבינט המלחמה חייב להנחות על התנעת חשיבה מקבילה על עיצוב "היום שאחרי" באופן שידייק את המהלכים הצבאיים ויובילו להבשלת התנאים למהלך מדיני שייצור את התנאים לשלום עם שכנינו הסונים.
הפרדיגמה הישראלית המתבססת על התראה, הרתעה והכרעה, חייבת להיפתח מחדש. ישראל נכשלה ביכולת לספק התראה למלחמות גדולות ונכשלה בלהרתיע את ארגוני הטרור, מה גם שהיא צריכה להותיר לעצמה את היכולת, אך גם להימנע עד כמה שניתן מהפעלת המרכיב העוצמתי הזה של צה"ל הכרוך בממד ההכרעה.
הכותב הוא אל"ם (במיל'), לשעבר עוזר מודיעין בלשכת רה"מ