האם נתרגל בקרוב לצירוף המילים “גברתי הנשיאה”? קרל רוב, פרשן־ העל של הפוליטיקה האמריקאית ובפרט במפלגה הרפובליקנית, פרסם בשבוע שעבר מאמר שמנתח את סיכויי המועמדים הרפובליקנים השונים לנשיאות מול הנשיא ביידן. הוא העריך שניקי היילי תנצח את ביידן במדינות המפתח אריזונה, ג’ורג’יה, מישיגן, נבדה ופנסילבניה — וברוב גדול יותר מדונאלד טראמפ. מסקנתו: לרפובליקנים סיכוי גדול יותר לזכות בניצחון משמעותי אם המועמדת תהיה היילי, שהפופולריות שלה עולה מיום ליום.
המלחמה בעזה בוחנת את גבולות התמיכה של ביידן בישראל
היא היחידה בין המועמדים הרפובליקנים שעשויה לזכות גם בקולות דמוקרטיים, ובעיקר עצמאיים. אומנם טראמפ עדיין מככב בראש הטבלה, אך על פי רוב, ההתעמרות הבלתי פוסקת שלו במועמדים הרפובליקנים האחרים עלולה להיות בעוכריו — כמו גם התסבוכת המשפטית שלו. כל זה, כמובן, בגדר ספקולציה וכל יום יכול להביא להתפתחויות שעלולות לטרוף את הקלפים בכל הכיוונים.
מסקנתו היא ש”הבוחרים רוצים כל אחד חוץ מטראמפ וביידן”, ושעדיפים מועמדים אחרים לשתי המפלגות. ניתוחים דומים מופיעים גם אצל פרשנים אחרים, לרבות דמוקרטים. כותב פרשן "הניו יורק טיימס” קרלוס לוזדה: “שני האישים בלתי פופולריים בצורה בולטת — רק לשליש מהאמריקאים דעה חיובית על ביידן ושני שליש מהדמוקרטים היו מעדיפים מועמד אחר במקומו. טראמפ הוא אומנם המועמד המוביל הרפובליקני, אך מידת האמון הכללית בו נמוכה מזו של ביידן. האמריקאים אינם רוצים לא את טראמפ ולא את ביידן בבית הלבן”.
ואכן, אם להתייחס לסקרים שהתפרסמו בשבועיים האחרונים, לביידן בעיה רצינית ומסתבר שבאופן אישי הוא פחות פופולרי ממפלגתו, שבבחירות המקומיות בתחילת החודש דווקא זכתה לניצחונות מרשימים. הסיבה העיקרית היא מה שמתפרש ככישלון המדיניות הכלכלית, ואף שבפועל הכלכלה האמריקאית חסונה, האמריקאי המצוי מושפע יותר מהמחירים בסופר ובתחנת הדלק מאשר מהסטטיסטיקות. הסיבה השנייה היא גילו המתקדם, וגם כאן הדימוי משחק תפקיד חשוב יותר מהעובדות.
בימים אלה גם מתרבות הפרשנויות, בעיקר בשמאל, שלפיהן תמיכת הנשיא בישראל פוגעת כביכול בסיכוייו לנצח, אך הגם שבמדינה בעלת אחוז גבוה של פרו־פלסטינים כמו מישיגן, זה כנראה נכון, הרי שהנתונים במדינות אחרות אינם מאשרים זאת, ואולי אפילו להפך.
ישראל משקיפה מהצד, אך בהחלט לא אדישה. חלק גדול מהשמאל הרדיקלי מנהל מערכה נגד המדיניות של הנשיא ביידן בענייני ישראל, מערכה שגם הנשיא לשעבר אובמה ממלא בה תפקיד ושתומכים בה פקידים בכירים בממשל עצמו וכותבי מאמרי דעה בעיתונות ה”ליברלית”. השמאל הקיצוני מנצל את המלחמה בעזה לטובת מטרת כיבוש מפלגתו הדמוקרטית מבפנים, ולשם כך הוא נעזר ביסודות האנטישמיים בציבור שמחוץ לפוליטיקה המוסדית. לתוצאות המאבק הפנימי הזה עלולות להיות השלכות על ישראל, וכן על יהדות אמריקה, התומכת באופן מסורתי במפלגה הדמוקרטית.
בצד הרפובליקני של המתרס הפוליטי התמיכה בישראל מאוחדת ויציבה יותר ואם היילי או רון דה־סנטיס יעמדו בראש המפלגה, תמיכה זו תתמיד. יש לקוות שכך יהיה גם אם טראמפ יגבר על מתחריו, אף שעמדתו עד כה לגבי מלחמת עזה והטבח שקדם לה מעוררת תהיות — ולא רק מבחינת ישראל. בעידן של עליית מדרגה במאבק של המערב בציר סין, רוסיה ואיראן על עתיד הסדר העולמי, חזרתו של טראמפ לבית הלבן, לנוכח כמה ממהלכיו בכהונתו הקודמת, עלולה לעורר שאלות לא רק לגבי התנגדותו לגלובליזציה, אלא גם לגבי מחויבותה של אמריקה לתפקידה ההיסטורי והאידיאולוגי כמנהיגת העולם החופשי.