המלחמה הנוכחית בעזה ובצפון מוכיחה כי "קיר הברזל" והתפיסה שהולידה אותו, עומדים וקיימים. מתברר שכל הרעשים בכותרות העיתונים ובתקשורת האלקטרונית ערב המלחמה שעסקו ברפורמה המשפטית ובאיומי הסרבנות, היו מעטפת שגויה לקיומן של אחדות שורה ולכידות טובות מאי־פעם. הכוח הצבאי של ישראל ומערכות הביטחון, שאמור להוות את קיר הברזל על פי תפיסתו של זאב ז'בוטינסקי, איתן מתמיד.
לפני כמה ימים ומאה שנים כתב ז'בוטינסקי את מאמרו "על קיר הברזל (אנחנו והערבים)", בשפה הרוסית. במאמרו מסביר ז'בוטינסקי את תפיסתו לגבי הדרך האסטרטגית שלדעתו תאפשר את קיומה של התיישבות יהודית בארץ ישראל.
לצד הצעתו להקניית זכויות פוליטיות ותרבותיות למיעוט הערבי במדינה היהודית, הוא קובע כי הסיכוי שהמתיישבים היהודים יתקבלו באזור באהבה על ידי הערבים הוא אפסי. מהתקדימים שז'בוטינסקי מביא מהעולם, כמו המיעוט הלבן שהתיישב ביבשת אמריקה ומתיישבים אחרים, מסתבר כי תמיד הייתה התנגדות של ילידים לבאים החדשים. לדעתו זו תהיה גם קבלת הפנים להתיישבות היהודית במרחב הערבי. עוד מציין ז'בוטינסקי כי לערבים לא ישנה מה יעשו היהודים, הן במלל והן בתנאים מפתים.
ז'בוטינסקי טען שכדי להתגבר על התנגדות הערבים לקיומנו באזור, יש להקים קיר ברזל המורכב מכוח צבאי חזק שיוכל לעמוד לאורך זמן מול התקפות ערביות – הן מקרב המיעוט הערבי בתוך המדינה והן התקפות מהמרחב הערבי בכלל. לדבריו, "הילידים" ינסו לתקוף את ההתיישבות היהודית בכל הזדמנות שתיקרה בדרכם, והם יעשו זאת עד לסילוק המתיישבים החדשים, קרי היהודים, מארץ ישראל.
ייעוד הכוח הצבאי החזק שיקים היישוב היהודי יהיה בלימת ההתקפות הערביות, עד שהצד הערבי יבין כי אין לו סיכוי לחסל את ההתיישבות היהודית, ובאין ברירה יש לקבל אותה למרחב. בהיסטוריה הקרובה, אכן כך קרה. מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, מרוקו, ואולי גם סעודיה, גילו ומגלות סימנים כי הן מקבלות את קיומנו במרחב הערבי. זאת אחרי מלחמות שבהן חלקן הבינו כי לא יוכלו לנו.
במלחמה הנוכחית ובמידה רבה גם במלחמת יום הכיפורים, התקיימו אירועים שפגעו בדימוי העוצמה הישראלית. ביום הכיפורים הוכחנו כי מה שקרה בפתח המלחמה היה תקלה נדירה, וכעת שוב עלינו להוכיח כי כוחנו הבסיסי חזק מאי־פעם.
עצם ההתרוממות של צבא ההגנה לישראל, כעוף החול, ממצוקה קשה לניצחון, תחזק את כוחנו האמיתי ואת תדמיתנו כמעצמה. כמובן שעוצמה אסטרטגית כוללת גם היבטים כלכליים וחברתיים, אך בכך לא אעסוק כאן.
ערב המלחמה, רבים בעם ישראל חששו שמערכת הביטחון נחלשה. טענו שעם ישראל שסוע ומתפורר. ההפגנות מימין ומשמאל והעצמתן על ידי תקשורת לא אחראית יצרו מצג שווא שכל העם שסוע, שקיר הברזל נסדק. המלחמה מוכיחה כי עורבא פרח.
ליבת העם שלנו היא האנשים שמתוכם יוצאים הלוחמים. לעם יש גם מעטפות, כגון מערכת פוליטית, תקשורת וסתם אינטרסנטים מסוגים שונים. לעתים המעטפות, שהן מיעוט קולני, יוצרות רושם לא נכון, וגם זה חבל שקורה. כי רושם לא נכון עלול לטעת באויב תובנה מוטעית שאנחנו חלשים. אולי המלחמה הנוכחית הייתה נמנעת אילו הם העריכו את כוחנו נכונה, וחיי אדם היו נחסכים.
לסיכום, ליבת העם בישראל חזקה מתמיד. הלוחמים מלוכדים, חותרים למגע ורוצים לפגוע באויב ולחסלו. הם נחושים ומחזקים את קיר הברזל שלא נסדק. אני כואב עמוקות את ההרוגים והפצועים, אך אם נביט בשמות הנופלים, ניווכח כי כל החתכים החברתיים מיוצגים שם. כולם אליטה תורמת.
הכותב הוא תא"ל במיל' וחבר הוועד המנהל של מכון ז'בוטינסקי
[email protected]