שבעה שבועות למלחמה, והחברה הישראלית שונה מאז ראש השנה תשפ"ד. למרבה הצער והכאב, הייתי ועדיין אני עד ראייה ושמיעה לאלפי מעמדים עצובים כאלה, במהלך שנות שירותי לצד שרי ביטחון ונשיאי מדינת ישראל. עם פרוץ המלחמה הצטרפתי, לבקשת נשיא המדינה יצחק הרצוג, לפוקדים את משפחות חללי צה"ל, ועמי בעבורם איגרת אישית מטעמו של הנשיא, ובשם מדינת ישראל.

במהלך עשרות השנים ביקרתי אלפי משפחות שחייהן התרסקו. ראיתי הורים, אחים ואחיות שבהו בי בתימהון, לא האמינו לבשורה הנוראה ותבעו שוב ושוב לבדוק אם היא נכונה. לא הייתה משפחה שהידיעה המרה על האובדן השיגה אותה וחייה לא חישבו להישבר. היו משפחות שהתמוטטו רגע אחרי קבלת ההודעה ולא התאוששו עוד. היו משפחות “חזקות" שהפגינו איפוק אל מול המצלמות והמיקרופונים, אבל כשכבו הזרקורים נאספו אל ים של דמעות.

חלק מהמשפחות אינן זוכרות דבר מאותו היום הנורא, מרגע הבשורה המרה. משפחות אחרות זוכרות כל פרט. כל דקה נצרבת בזיכרון ותלווה את המשפחה כל ימיה. שום דבר אינו דומה לרגע הזה שבו, בבת אחת, חייך מתנפצים לרסיסים. ואז מתחילים לאסוף וללקט כל מה שעד לפני זמן, דקות או שעות, לא ניתנה לו תשומת לב מיוחדת וכבר הוא הופך לאבן זיכרון. כולם זקוקים לחסד. בביקוריי החודש נקלעתי לפינות הנצחה: לצילום האחרון של ה־11 מ"גבעתי", הלוחמים המופלאים שנפלו יחד. לתעודות ההצטיינות, לתצלומים על הקיר, לאלבומי התמונות. כל פיסת נייר, כל מילה כתובה, כל בגד שלבש לאחרונה, כל דבר שידו או ידה נגעה בו, ליטפה או טיפחה. ויש מי שהשאיר מכתב לפני כניסתו לעזה, ביודעו שהוא מהקרב לא יחזור.

ולצד חללי כוחות הביטחון - אזרחים בלא מדים, שהפכו לנפגעי הטרור. פעולות האיבה, שהיו הפעם אכזריות ומפלצתיות מאי פעם, נעשו על ידי חלאת המין האנושי. נכון הגדירה זאת ענבר גולדשטיין מכפר עזה, שזעקה על אובדן אחיה ובתו שנרצחו בקיבוץ ועל חטיפת גיסתה ועוד שלושה ילדים בני 16־9: “בשארית חיינו החדשה אנחנו מתאבלים על מות התמימות ועל קהילות מצולקות, לכל החיים".

אנו אומה שכולה, אנו מדינה של אנדרטאות. שמותיהם של רבים מהחללים מופיעים על האבנים, על הקירות ועל הפסלים הסמליים. טבח ה־7 באוקטובר פגע בהתיישבות העובדת ובתושבי ערים ועיירות. קיבוצים נמחקו, מושבים נפגעו, חברות וחברים, ילדים וילדות, תינוקות טהורים - נרצחו ונחטפו. בביקוריי באתרי הפינוי במלונות פגשתי בני משפחה, ניצולים ששרדו אך שכלו את יקיריהם, או שרויים עדיין בציפייה מתוחה ובחרדה לשחרור החטופים. השכול והכאב אינם מרפים, ועומקם לא ייאמן. סיפורם של הלוחמים – במדים ובלא מדים - סיפורי גבורה, יונצחו על ידי אומתנו לעד.

אלה ימים של אחדות בין חילונים לדתיים, יהודים ושלא יהודים, בני כל הגילים, המינים, העדות והדתות. אין לנו ארץ אחרת, אין לנו עודף של דמעות. החברה ב"עוטף עזה" ובכלל ב"עוטף ישראל" כולה, מוקירה, חומלת ודואבת עם מי שמסרו את חייהם ואת גופם ובהם הנכים, הפצועים והנפגעים בנפשם למענה ולמען המולדת.