בשנה הקרובה, עשרות אלפי ישראלים יזדקקו לתמיכה נפשית, הם ימתינו לה, בדיוק כמו שהמתינו לצבא בבארי, בכפר עזה, ובניר עוז. עשרות אלפי הישראלים האלה יופקרו, ושאף אחד לא יגיד "לא ידענו". חברים, אף אחד לא בא. זה תלוי רק בכם, הסטודנטים לרפואה.

אני תמיד אזכור את אותה שנה ה' בלימודים, סטודנט צעיר, פוגש לראשונה בחייו "סבב פסיכיאטריה". אני יושב על כיסא, בחדר קטן, בתוך מחלקה פסיכיאטרית סגורה, ידועה לשמצה, מחלקה שאליה צעדתי כמה שעות קודם לכן, בהיסוס, דרך דלת זכוכית כבדה שנפתחה על ידי זמזם מתחנת האחיות. מולי בחדר, ישב אלכס, שהיה הומלס, ומאובחן עם סכיזופרניה.

אלכס סיפר לי בפתיחות כיצד לפני שנים לא רבות, הוא למד ספרות אנגלית בפקולטה יוקרתית בחוץ לארץ. אלכס ציטט בפניי שירה אנגלית, ברהיטות ולהיטות, וכבדרך אגב, ציין את שני "השדים" שהוא רואה מאחורי גבי. אני זוכר איך הרגשתי מרותק לניגודיות שבין החוכמה והכריזמה של האיש, למחלתו הקשה, והאופן הלקוי שבו הוא תופס את המציאות. זה היה הרגע שבו הבנתי מה אעשה בחיי.

מלבדי, לא החליט כך אף סטודנט נוסף מהמחזור שלי בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב (אם כי, מספר שנים אח"כ, שניים התחרטו). זה לא מאוד מפתיע, שכן זה מאוד חריג עבור סטודנט לרפואה, שעבר את רוב הכשרתו ברפואה "גופנית", לעזוב את כל הדברים שלמד, ולהתרכז בנפש.

העבודה הופכת מ"מישוש", "חיתוך", ו"איזון" הגוף, לישיבה ממושכת מול מטופל, שאילת שאלות, והכלת תשובות (חלקן לא פשוטות). זה דורש אנושיות, סקרנות, ואומץ לגעת במקומות שבהם אף אחד לא נגע (קלינית  ומחקרית). אבל צו השעה דורש, צו השעה זועק, הגיעה זמנה של בריאות הנפש. בזמני שגרה, ההמתנה לטיפול בבריאות הנפש אורכת חודשים רבים, ואף שנים, כעת זה ייקח זמן בלתי ידוע.

עשרות אלפי ישראלים, זקוקים למישהו שיעזור להם, מישהו שיעזור להם לישון, יעזור להם להפסיק לפחד, יעזור להם לחזור לחייך, יעזור להם לרצות בחיים האלה שוב. במקרה הזה, לא ניתן לנייד כוחות מאזורים אחרים, פשוט כי אין. לא הכשרנו מספיק כוחות כאלה, לא הסברנו לדור הצעיר עד כמה שפסיכיאטריה היא המקצוע היפה ברפואה, לא שברנו את הסטיגמות סביב התחום, ולא זעקנו מספיק לתקציבים (אבל זעקנו).

פסיכיאטריה תמיד הייתה ה"חצר האחורית" של הרפואה הציבורית, הרפואה הציבורית בישראל שכה אוהבים לציין תמיד בגאווה, לצד קטר ההייטק, הולכת ונשחקת.

רופאים כמוני, שראו את עצמם כחלק מהמערך הזה, מתאכזבים מחוסר ההיענות של ההנהגה, ועוזבים לטובת המערכת הפרטית. מערכת זו, לצד היותה מתגמלת יותר, ומאפשרת יותר "אוויר" ברמה האישית, היא גם מאפשרת מתן שירותי רפואה טובים יותר, כפי שלימדו אותנו שלמטופל מגיע לקבל.

אם יש משהו שהאירועים הנוכחיים לימדו אותנו, זה שאסור לנו לחכות לשינוי שיגיע מלמעלה. אם תגיעו בהמוניכם, בוודאות ללא תתחרטו על זה. פסיכיאטריה זה המקצוע היחיד שבו רואים את האדם כמכלול, המקצוע היחיד שבו רואים את האדם כחלק מהנוף שבו הוא גדל וחי, המקצוע היחיד שבו הסטודנט הכי צעיר, יכול לעשות ריפוי של ממש, רק מעצם הנוכחות האמפתית שלו לצדו של אדם אחר. והזמן הוא עכשיו.

הכותב הוא פסיכיאטר מומחה ומנהל מרכז רפואי MINDME