"חכה חכה שאבא יחזור בערב הביתה". הייתה אמא שלי מאיימת עליי כל פעם שהייתי עובר איזה גבול, והמשפט הזה שהיה מטיל עליי אימה, היה מספיק כדי להחזיר אותי לתלם באופן מידי.
מנהרות? תחשבו שוב: גורם ביטחוני חושף - מה יש באמת מתחת לקרקע
"אתה לא מתבייש?"; "היא לא סותמת את הפה": עימות סוער בין לזימי לפינדרוס
אבא שלי לא היה צריך להגיד לי כלום. הייתה לו הסמכות ולי הייתה יראת כבוד. כשהוא היה ישן בצהריים, אז בבית הייתה דממה. וכשהוא היה שולח אותי לחדר, אז הייתי נכנס לחדר בלי לערער.
מאז זרמו הרבה מים בנהר, ואפקט סמכות האב לא עמד היטב במבחן הזמן ובמעבר הדורי. אם בילדותי היה ברור מהי הכורסא של אבא, ולמי מותר לשבת עליה, היום אני מוצא את עצמי לא פעם מנהל משא ומתן ארוך עם אלה, בתי המתבגרת על מה נצפה בטלוויזיה, ורוב הזמן גם מפסיד בו.
ומה לגבי שנת צהריים? לא זכור לי אי פעם שהצלחתי להשלים נמנום של שעה, מבלי שאחד הילדים נכנס לי לחדר, כדור פגע בעוצמה בדלת, משהו נשבר או מישהו בכה. נראה לי לפעמים שכל מריבות הילדים שלי מתנקזות לשעה הזו בשישי בצהריים בה אני מנסה לנוח. אם לא הייתי יודע טוב יותר, הייתי חושב שהם עושים לי את בכוונה. אולי.
אבל אובדן הסמכות לא נגמר רק אצלי כהורה. מה קרה גם לסמכות המורית? הרי פעם המורה הייתה דמות סמכות משמעותית שהיינו קמים לכבודה עם כניסתה לכיתה. אוטוריטה חינוכית, מעיין של ידע, שהתלמידים סרים למרותה ולרוב גם ההורים.
יום הורים היה יום חרדה גדול בשבילי. יום בו שתי דמויות סמכות נפגשות לדון בבעיות שלי בבית הספר, ובדרכים להחזיר אותי לתלם.
והיום? הדינמיקה השתנתה והמורים מהווים לא פעם שק חבטות של ההורים, שלא תמיד קל להם לקבל שהילד שלהם לא מושלם וגאון כפי שהיו רוצים לחשוב.
וזה לא נגמר שם. מה קרה לסמכות של אנשי החוק? הפוליטיקאים? המפקדים בצבא? המנהלים? המנהיגים? איך איבדו דמויות הסמכות של ילדותי את הסמכות והפכו להיות כאחד האדם? מדברים איתנו כמו חברים, מתכתבים איתנו בוואטסאפ, חושפים בפנינו את חייהם הפרטיים, ומנסים לשכנע אותנו שהם כמו כל אחד מאיתנו. והם אכן מצליחים בכך. ואם הם כמונו, אז למה שנמשיך לראות בהם דמויות סמכות?
תראו כמה החיים היום שונים מבעבר; לגוגל וchatgpt יש יותר מידע וידע מאיתנו ומהמורים שלנו, והילדים שלנו יודעים למצוא אותו כנראה הרבה יותר טוב מאיתנו. ומה לגבי tiktok ו-youtube? גם שם כל המידע נגיש והרבה מזה הוא מידע שמערער על המידע "הרשמי" המגיע מההורים או מערוצי הטלוויזיה "הסמכותיים" יותר.
הנגישות הזו היא לא רק נגישות של המידע. היא גם הנגישות של החיים הפרטיים. כאשר אתה רואה את המורה שלך בבית ספר המשתף בפייסבוק או באינסטגרם סרטון בו הוא מתגלש במגלשה בפארק מים עם בגד ים צבעוני, או שר ומזייף בקריוקי, קצת יותר קשה לראות בו דמות סמכות. הנגישות שלו פוגעת בסמכות שלו.
ככה זה היום. הכל נגיש. למהפכה הדיגיטלית תרומה מכרעת לכך שהנגישות נהייתה כל כך גדולה. ועם התגברות הנגישות של המידע העובדתי והאישי, הלכה ונחלשה האוטוריטה של דמויות ומקורות הסמכות.
וזה שינה את הסטטוס קוו - ממצב בו דמות הסמכות הייתה המלך, אנחנו נהיינו המלכים.
וזה משנה את כל מערכות היחסים; הורים נהיים חברים של הילדים, מנהלים חברים של עובדיהם, ופוליטיקאים מנסים להתקרב אלינו, לגעת בנו, ולשכנע אותנו במגוון פלטפורמות שהם עושים הכל למעננו. הסמכות הפכה לחברות. המומחיות הפכה לשיתופיות. אפילו מותגים הפסיקו לדבר בכוח הסמכות ומנסים לצאת מגדרם כדי לתת לנו חוויה ייחודית ופרסונלית. הרי אנחנו הצרכנים אנחנו עכשיו המלכים.
העולם עבר מ-broadcast ל-conversation. נגמרו הימים בהם מורה, מנהל, פוליטיקאי או הורה מעביר לנו את המסרים בצורה חד צדדית ואנחנו אומרים אמן. נגמרו הימים בה מנהל דופק על השולחן וצועק "כי ככה קבעתי". נגמרו הימים בהם צרכנים הולכים עם שם המותג הסמכותי המרוח להם על כל החולצה. אנחנו בעולם פרסונלי, עולם של הדדיות, עולם של החלפת דעות, עולם של ערעור על מוסכמות.
אז אם אין כבר דמויות סמכות והכוח נמצא אצלנו אז אין דין ואין דיין. וזו אולי אחת הסיבות העיקריות שאנחנו כל הזמן מתווכחים, כל הזמן רבים ודי עושים מה שבא לנו. וזה בדיוק כמו שנכתב במקורות בספר שופטים: "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה".
נ.ב. תודה לגוגל