בצוק העתים, אל מול השלכות השבת הארורה, עומדת התנועה הקיבוצית בפני צומת דרכים היסטורי. אתגרי השיקום של קיבוצים שנהרסו, בנייה מחדש של חוסן קהילתי, זריעת ההזדמנויות לצמיחה מחודשת של החיים ואמצעי הייצור.
כולנו עשינו ככל שביכולתנו להחזיר את עבודת רפתות העוטף תחת אש, או התרגשנו לראות את חברי בארי חוזרים לשדות החיטה, לקטיף האבוקדו ולעבודה בבית הדפוס, כמו גם את חברי זיקים שבים לעבודה במפעל המזרנים.
חברים וקיבוצים במרחב נחושים ומחויבים להמשיך בעשייה הציונית והיצרנית, למרות המציאות הקשה מנשוא. להמשיך מהנקודה שבה החזון הפך למעשה בהפרחת השממה ובשגשוג העוטף – וכל זאת ביחד עם שותפיהם מהערים ומהיישובים.
שעה גורלית זו אף מציפה את הצורך לחדד את התכלית הראויה, שלאורה קמו הקיבוצים בישראל. התכלית אשר הביאה את הקיבוצים לבחור בשליחות לאומית כדרך חיים, לפתח מפעלי התיישבות, חקלאות ותעשייה דווקא באזורים המאתגרים ביותר, להיות שם בניר עוז, בכפר עזה, בנחל עוז, ביטבתה, בנערן, בכפר גלעדי, ביראון, במנרה ובמלכיה.
מדברים ערכית
ככה הוקמו הקיבוצים, דונם אחר דונם. ככה עיצבו הקיבוצים את שליחותם על־פי מצפן ערכי של ערבות הדדית, שותפות וסולידריות. כן, אותם הערכים אשר מאחדים את כל קצוות החברה הישראלית מאז ה־7 באוקטובר וזוועות כוחות האופל.
עד כמה שהמציאות אכזרית וכואבת, אותו מצפן ערכי הוא הבסיס לצמיחתם המחודשת של הקיבוצים, כמו גם לעיצוב צביונה העתידי של התנועה הקיבוצית, תוך יצירת חיבורים וממשקים במישור הלאומי.
אני קיבוצניק וגאה על כך. לא הייתי צריך את המלחמה כדי להרגיש את הגאווה הזו. הקיבוצים היו והינם החלוץ הכלכלי בפיתוח אמצעי ייצור בפריפריה, כחלק בלתי נפרד מיצירת המופת שנקראת מדינת ישראל.
הם לעולם יחתרו להעצמת המאחד והמשותף עם שכניהם בפריפריה, או בכל מקום אחר. מחויבים לביתם הקיבוצי אך גם ליצירת אינטגרציות אזוריות, דרך מקורות תעסוקה, מיזמי חינוך וחברה, חיים משותפים.
ואולי בימים כל־כך חשוכים, זהו האור אשר שמציף את כולנו, לקראת ימים טובים יותר. אור של אחדות ותקווה לתקומה משותפת. אור של חזרה לתכלית הראויה של התנועה הקיבוצית, לחידוד הערכים שלשמם הקיבוצים קמו.
חברת מופת
עוד ארוכה הדרך עד לאור המיוחל, אולם כבר עכשיו עלינו לומר בקול רם וברור: רק הקיבוצים וחבריהם יחליטו מה יהיה בגורלם. רק הם, הגיבורים של כולנו, יתוו את עתידם, לאחר שהתמודדו עם הסתה פרועה לאורך שנים רבות, הסתה שכאילו נשכחה באותה שבת שחורה, בעקבות טרגדיות נוראיות שקשה לדמיין.
החברים בעוטף, בדרום ובצפון הקריבו כל־כך הרבה דם, יזע ודמעות, שכעת על המדינה להעניק את כל הכלים לחידושם ולחיזוקם. לדאוג לצמיחתם המחודשת, מתוך הכרה והערכה לתכליתם של הקיבוצים מראשית מסעה ההרואי של ישראל מתקומה לעצמאות – ולשגשוג. וכמו אז, כך היום: תמיד הראשונים לעמוד בחזית מחויבים בכל מאודם לשמור על הדגל.
או־אז, הציונות תחזור לפרוח וכולנו גם יחד נגלה כי לעולם לא היה ולא יהיה תחליף לאופק האינסופי של הרעיון והרוח הקיבוציים. אופק אינסופי בהפיכת הנשגב למושג: חברת מופת ישראלית.
הכותב ליאור שמחה הוא מבכירי התנועה הקיבוצית, חבר קיבוץ נצר סירני