"האם אנחנו בכלל עם?", הייתה השאלה שיהודים רבים שאלו את עצמם מאז האמנסיפציה. היו שהשיבו עליה בשלילה וניסו לשכנע את עמי אירופה שהיהודים אינם גוף זר ונפרד מהם ועל כן זכאים למלוא הזכויות האזרחיות – בין שאותם יהודים לא השתכנעו בזה בעצמם ובין שהאמינו בכל לבם שהם גרמנים וצרפתים גמורים.

הציונים חשבו אחרת. הם סברו שמתחת למעטה הגרמניות, או הליטאיות, או ההונגריות של יהודי אותן ארצות, הזהות הלאומית היהודית שרירה וקיימת, ואינה ניתנת למחיקה. כך כמובן סברו גם הגרמנים, הליטאים, ההונגרים ובני עמים אחרים, שבבואם לרצוח את היהודים לא עניינה אותם השאלה אם קורבנותיהם מקיימים מצוות אם לאו. די היה להם שהם נולדו להורים יהודים, וכבנים לעם היהודי – דינם מוות.

בעשורים האחרונים, עם הפצתה ההולכת וגוברת של הפוסט־ציונות, הייתה נטייה אצל רבים בינינו, ודאי בין אנשי ה"אליטה" שלנו, להשכחת ייחודנו כעם, שלא לדבר על השכחת מטרת הציונות של הבאת כל יהודי הגולה ארצה. החלשת הרעיון הציוני התבטאה בדרכים שונות – מצמצום עד כדי ביטול של לימודי התנ"ך בבתי הספר, עבור בשלילת צדקת כיבושינו במלחמת העצמאות עד כדי שלילת זכותנו על הארץ בכלל, וכלה בשיח ה"רילוקיישן" לארץ זרה (קרי: ירידה), מה שנכנס לאופנה כמותג חזק ופופולרי בייחוד בשנה האחרונה. שהרי, אם אינך יהודי דתי (אבל בעצם, גם אם אתה שומר מצוות), למה שלא תעבור לאתונה או לברלין? מה לך דווקא לרצות לחיות בירושלים או באצבע הגליל? ובכלל, מה מחבר אותך כאן ליהודי אחר – לא כל שכן למי שחי, נאמר, מעבר לקו הירוק?

הקולות בכיוונים הללו גברו עד כדי כך שנדמה היה, ב־2023, שאכן הרעיון הציוני עומד, אם בכלל, על כרעי תרנגולת. והנה בא בוקר ה־7 באוקטובר, ובאבחה הסיר מעלינו את צעיפי־הצעיפים שכיסו אותנו. והצעיפים, כפי שהסתבר לנו, היו דקים להפליא, והציונות עמדה לא על כרעי תרנגולת אלא על עמודים מוצקים. הבוקר ההוא אישר מחדש את דברי נורדאו: אנו עם, אחד.

לשם המחשה, די במראה ההתגייסות הכללית של האוכלוסייה על כל מרכיביה למען המאמץ המשותף, בין שהם כל אותם צעירים שעזבו את עיסוקיהם והתייצבו ביחידותיהם גם מבלי שנקראו, ובין שהן אין־ספור נשים מבוגרות שעמלו ועמלות על אפייה ובישול בשביל החיילים והחיילות, או אותו סבא חילוני שבא עם שלושת נכדיו לפיצרייה שבה ישבתי לפני כשבוע, וכבדרך אגב שילם עבור מנות הפיצה של שלושה חיילי מילואים חובשי כיפות (ובהם אולי אף "מתנחל"), בלי שהם ידעו על כך.

בריתות מול איראן

במהלך השנה האחרונה, כשצצו מול עיניי מדי יום בגוגל כתבות יומיות על "רילוקיישן", אולי התעצבתי מה, אבל גם התבדרתי. "אז הם עברו, או מתכננים לעבור, למקום הזה עם תמונת החוף הצבעונית. שיהיה. ומה חושבים הישראלים הללו שיקרה להם שם?", חשבתי, בזוכרי את מה שכתב הרצל, על כך שכל מקום שילכו אליו היהודים ויקימו בו קהילה, בין שבארגנטינה של הברון הירש ובין שבארץ אחרת – שם תצמח לה אנטישמיות. הרצל גם הבין שמהלך כזה יכול להסתיים בבוא היום בגירוש או בשחיטה.

ואכן, כשרואים את הצעירים מן המערב מצטרפים בימים אלה בלהט למפגינים הערבים בערים נאורות כמו ניו יורק, פריז, מלבורן ולונדון, וצועקים בשצף־קצף קריאות נגד ישראל והיהודים, תולשים וקורעים לגזרים את תמונות החטופים ומבצעים מעשי זעם אחרים, מובהרת סופית עוד אמת - שאין ליהודים מקום אחר זולת המדינה שלהם. גם בזה צדקו הרצל, נורדאו וממשיכיהם.

אבל בדבר אחד הם טעו – בהניחם שכאשר יקימו היהודים מדינה משלהם, תיעלם האנטישמיות מאליה. מתברר שהאנטישמיות טבועה עמוק מדי בעולמנו מכדי לחלוף לה, גם 75 שנה אחר הקמת המדינה. ואולי הם לא לגמרי טעו, כי אנו רואים שככל שישראל מתחזקת, כך יותר ויותר מדינות – כולל מדינות ערביות – מעוניינות בקרבתה. אהבה אומנם אין פה, במידה שאפשר בכלל לדבר על אהבה בין מדינות, אבל השאיפה שלהן להשמידנו (והשמדה היא מה שמגדיר את מהותה של האנטישמיות זה עידן ועידנים) חלפה לה בעיקרה. זהו הרושם המתקבל ביחס למדינות אלו, או לפחות ביחס למנהיגיהן, גם בגלל זה שחיסולנו אינו בר־ביצוע על ידיהן. וככל שחוזקנו יוסיף להתעצם ויהיה בלתי ניתן לערעור, כן קבלתנו כאן תיהפך לעובדה.

את זה מבינים אויבינו היטב, ונדמה שההתקפה של חמאס בהשראת איראן נעשתה כצעד של נואשות, בראותם את התבססותנו פה ואת תהליכי יצירת הבריתות בינינו ובין מדינות האזור מול החזית של איראן והמוסלמים הרדיקליים. המטרות החמאסיות־איראניות של מהלך 7 באוקטובר למעשה נכשלו, וכל מה שנותר להם מהן הוא תחושת הסיפוק של תאוותם לרצח יהודים. אבל לאיראן נשאר עוד מהלך אחרון למנוע את התבססותנו הסופית כאן – התגרענותה, ולאחר מכן שימושה האפשרי בגרעין. ואילו המשימה העליונה שלנו היא להביא לכך, שמהלך זה לא יתממש. הרי בדיוק בשביל זה הקמנו מדינה. לא עוד.

הכותב הוא רופא, סופר ומחזאי
[email protected]