לפי מילון אבניאון, מקורה של המילה "שוונץ" בגרמנית, ומשמעותה היא זנב. בעברית יש לה שלושה מובנים אפשריים: נבזה או נבל; איבר המין הזכרי; וציצית בגד, בעיקר חולצה. ביחס לשר בני גנץ, יו"ר המחנה הממלכתי, הצירוף רלוונטי יותר למובן הראשון, אם כי זה לא הכי מדויק. כמה אדם שמתנהל כמו חושם מופלג יכול להיות נבזה או נבל?
סערה במחנה הממלכתי: במפלגה קראו לעזוב את הממשלה; גנץ זעם
סמוטריץ' מתאושש, נתניהו מדשדש - ומה מצבו של גנץ? | סקר מעריב
מצד שני, אין לוותר על המינוח העממי "שוונץ", כאשר מדובר באדם שמדי פעם (ברגעים קריטיים לעתידה של המדינה) מאפשר לבנימין נתניהו לעשות ממנו קציצות ציבוריות מטוגנות במיץ שקרים סמיך. בתוך כך הוא נעמד בקומתו הגבוהה מול הפרומפטר כשהוא מתלבט וכואב ומתעוות, וטוען שהוא עושה הכל למען המדינה וביטחונה. ומעל הכל – ממשיך להיות אסון פוליטי מתגלגל שמחלץ מגוויעה את שלטון נתניהו, הליכוד ופוליטיקאים חובשי כיפות מושחתים ערכית וציבורית. או במילים אחרות, מנציח את משבר המנהיגות בישראל.
קרקס האחדות המדומה בהובלת גנץ החל לפעול בדמות של קבינט מלחמה רק חמישה ימים אחרי הכישלון הכלל־מערכתי הגדול ביותר בתולדות המדינה. רק אחרי שגנץ הסכים (בשונה מיאיר לפיד ואביגדור ליברמן) להיות מסורס לחלוטין בכל החלטה שאינה נוגעת לניהול המלחמה וכפוף לווטו של הקבינט המורחב בהחלטות הקשורות לניהול המלחמה – הוזמנו הוא וגדי איזנקוט לקבינט המלחמה.
אלא מה? ביבי המתאושש, מתובל במנות בוטוקס מכובדות, שב לדרך פעולתו המוכרת: הישרדות פוליטית גם במחיר אובדנה של מדינת ישראל. שני המצטרפים המהוללים אינם אלא ועדת קישוט.
ואנחנו ממשיכים לצרוח "יחד ננצח", ונראה שכל הקברניטים המדיניים והצבאיים (אלה שלא צפו את מכת המחץ של 7 באוקטובר) מאמינים ומתחייבים שעכשיו ננצח. הניצחון הוגדר כך: מיטוט חמאס, חיסול פיזי של הנהגתו, פירוז הרצועה, החזרת כל החטופים ובניית תחושה של ביטחון אישי שתאפשר לתושבי העוטף והגליל העליון לשוב לבתיהם. לכך יש להוסיף אמירות של ראש הממשלה, שלפיהן אחרי הניצחון הרשות הפלסטינית לא תורשה להיכנס לעזה. לא יקרה.
יידרשו הרבה מילים כדי להסביר למה זה לא יקרה. יש כאן מטרות שמתנגשות אחת באחרת, יש כאן אתגר שגדול למידתו של הצבא, ויש כאן סיכון חמור לשקוע בבוץ בסגנון וייטנאמי ואפגניסטני. אבל די לומר שאם כן יקרה, אז הכל טוב, והכותב – במקרה זה, אני – מטומטם. ואני מאוד אשמח לתוצאה כזאת. אבל בהנחה שלא יקרה, צריך להתכונן.
אנחנו נמצאים עכשיו בטראומה עמוקה בתוך הזיה של יהירות ואי־הבנת המציאות, אולי אפילו אי־ידיעת המציאות. נטען על ידי המובילים שחמאס לא עומד במכות שמחטיפים לו. אבל יהיה קשה להביס את הטיעון ההפוך: חמאס ממשיך לקרקס אותנו, קובע את כללי המשחק, ובעיקר מרקיד את כולם על פי המנגינה שלו.
אמריקה, שצועדת איתנו דרך ארוכה וקשה, שכמעט העמידה את צבאה לרשותנו, כבר סופגת: פוגעים בחייליה במזה"ת ומאשימים אותה בכך שהיא אינה עושה די למנוע פגיעה ישראלית בחפים מפשע.
והקרקס הפוליטי נמשך, כאשר המחנה הממלכתי יושב בתוך הממשלה. נמשכים מינויים הזויים, נמשך השוד התקציבי. תקצר היריעה מלפרט פירוט מלא של מחדלי כל אחד מהשרים מאז 7 באוקטובר, ובינתיים נבנית בשקידה חומת ההתחמקות של ראש הממשלה מאחריות כלשהי לאחד הימים המחרידים ביותר בתולדות העם היהודי מאז בריאת העולם.
נתניהו מאשים את הצבא והשב"כ, וגנץ מצייץ. נתניהו ובצלאל סמוטריץ' גונבים את כספי מימון המלחמה לצרכים פוליטיים, וגנץ מצייץ. נער גבעות חוגג רצח של גיבור, ביבי מזלזל, וגנץ מצייץ. כל יום כורתים עצים של פלסטינים ומשתוללים בגדה המערבית, וגנץ אפילו לא מצייץ. הוא שוב מתבשם מסקרים.
אבל גנץ, גם כאשר הוא מנצח בבחירות, דואג לסדר לנתניהו את ראשות הממשלה. לכן אוטוטו לא יהיו בחירות, לא נעליים ולא מלכות. במקרה הטוב יסכים גנץ להיות ראש ממשלה חליפי ושר הביטחון במקום יואב גלנט. עם סמוטריץ' כשר האוצר ויריב לוין במשרד המשפטים. עם בן גביר, אמסלם ויויו גם.
רגע של תקשורת
בואו נשים לרגע את גנץ בהמתנה. תכף נחזור אליו, אבל לפני כן אי אפשר בלי כמה משפטים על התקשורת. הכיסוי התקשורתי של הפעילות הביטחונית של הממשלה והצבא כושל לא פחות ממושאי הסיקור שלה. כתבים ופרשנים מופלאים מפציעים בכל פאנל. הם מגובים בערימות של לשעברים עם פנסיה מרופדת בהרבה כסף ציבורי, וביחד הם מטרטרים אותנו בכל שעה מן היממה. הם אלה שיודעים וידעו הכל גם קודם. גם הם עדיין לא קיבלו על עצמם את האחריות להרדמת הציבור בציטוטים – שהם כמובן לא אימתו – מפי מקורות עלומים ואלמוניים על מורתעות חמאס וחוסר העניין שלו לפתוח בפעולות איבה.
גם עכשיו הם מוסיפים להסביר לממשלה ולצבא מה לעשות ואיך לא לעשות ולאיזה עזאזל לשלוח את האמריקאים, שיש להם באמת כוונות טובות – אבל אחרי מה שהם עשו לאוכלוסייה האזרחית בעיראק ובאפגניסטן, יותר טוב שלא יסבירו לנו מה זה מוסר מלחמה.
עמית סגל, שתול של ערוץ 14 במדורת השבט, מתעמלן כרגיל את הרוע והרעים (ולא נזכיר כמה מידע שואב האויב מהדיונים האינסופיים בכל הפאנלים וגם מהחיטוט החולני בפרטי המחדל שקדם ל־7 באוקטובר). גם ההתגייסות הכללית למען כניסת המחנה הממלכתי לקואליציה בשם האחדות המזויפת לא העלתה ולא הורידה.
אלה שלא היו אחים לפני המלחמה נשארו לא אחים. לעומת זאת, קיבלנו קבינט מלחמתי מפואר: המהנדס שחיסל את היחסים הקרובים עם יהדות אמריקה ועם המפלגה הדמוקרטית שם - השר לעניינים אסטרטגיים רון דרמר - נמצא שם יחד עם ראש הממשלה, עם גלנט המתרפס ועם המושיע הקבוע של נתניהו מכל חיסול פוליטי – הצייצן גנץ (תזכורת: הוא היה שר ביטחון במשך שנתיים עד לפני פחות משנה. הישגו העיקרי היה ניפוח שכר אנשי הצבא - שצריך עכשיו לקצץ בחזרה, בגין תת־רמה במילוי תפקידם). יחד איתם נמצא גם איזנקוט – שעד כה מסתמן כבחור טוב בלי שיניים.
ובחזרה לגנץ, האיש שמאז תקופת הקורונה מתפקד כמושיע הקבוע של ביבי מכל חיסול פוליטי. הגיע הזמן שהאיש יפסיק לצייץ ויעשה סוף־סוף מעשה למען המדינה, ביטחונה והישרדותה: יודיע לראש הממשלה שהתנאי להמשך השותפות הוא התפטרות שניהם מהפוליטיקה בשוך הקרבות. ברגע ששניהם יפסיקו לחשוב על מקומם אחרי המלחמה, הם ינהלו אותה יותר טוב.
מכל מקום, בכל הקשור לניצול המלחמה לקידום פוליטי עצמי, ראש המוסד לשעבר יוסי כהן (ההוא שקרקס את איראן ואכל את קטאר לארוחת בוקר) יכול לתת לכולם שיעור. בתוך כך, רצוי שהאחים לנשק ינתבו חלק מאנשיהם ומהאנרגיה העצומה שלהם למה שעשו לפני המלחמה: להסתער על הממשלה הזאת עד שתסיים את ימיה. אחרת, אנחנו עוד נתגעגע לייאוש.
ואם באיזו דרך מופלאה ולא ברורה נגיע לניצחון, מה יהיה אחריו? אני לא יודע. אני כן יודע מה היה אחרי הניצחון ב־1973: ויתרנו על נכסים ושינינו התנהלות ומדיניות. כמו שהתפשרנו עם המצרים אחרי הניצחון של 1973 כשהחזרנו להם את כל סיני, כך ניאלץ לדון ולהתפשר עם הפלסטינים אחרי הניצחון של 2023/24.
הכותב הוא לשעבר העורך הראשי של "מעריב"