64 יום לתוך הטירוף שהחל בבוקר השבת השחורה. חודשיים וקצת אם מסתכלים על לוח השנה. לעיתים נדמה שהחיים כאילו ממשיכים; הפוליטיקה חזרה להפוך לזירת התכתשויות, הפקקים שבו לככב במרבית שעות היממה, אפילו הצעקות, חוסר הסבלנות, והמתח האופייני לנו כאן בארץ הקודש החליטו לתת איזה הדרן או שניים. כמו שכולנו מבינים כל יום מחדש, בניגוד למה שאולי נראה לאדם מבחוץ, לא באמת אפשר להמשיך, לא כשכל אחד מכיר מישהו שמכיר מישהו שיקיריו עדיין שם, או גרוע יותר – היה שם ואיננו.
תיעוד חדש חושף: מחבלי חמאס מכים אזרחים עזתים ובוזזים ציוד הומניטרי
המקורבת לשעבר של נתניהו תוקפת: "הממשלה הזו צריכה לעוף"
כבר אמרתי כאן לא פעם שבני אדם הם יצורים הישרדותיים מטבעם. בזמן אמת, אנחנו יודעים להתגבר על כל מרעין בישין ולהצליח לקום בבוקר, להכין קפה, ללכת לעבודה ואפילו ליהנות מהאנשים שאנחנו אוהבים. כשמדובר בנו, הישראלים, התכונה הזו מועצמת פי כמה וכמה. מלחמות, טראומות לאומיות אחרות, אסונות ומבצעים צבאיים מדי פעם, כאילו הצליחו לחשל אותנו מבלי שרצינו בכלל.
מישהו חשב לפני חודשיים וקצת שנצליח להכיל את האירוע הזוועתי שהתרגש עלינו? את הדיווחים בחדשות, שהפכו מ"חשש לחטיפת חייל", בשורה איומה בפני עצמה, ליותר מ־300 חטופים ויותר מאלף נרצחים? שנשכיל לנהל סדר יום כש־138 מהחטופים עדיין בשבי חמאס?
המתח בין לסנן "תודה לאל" על כל הדברים שיש ועלינו להעריך, לבין המחשבות על מסדרונות השבי החשוכים, לא מרפה. קשה להיות שמחים באמת, להתרגש, אפילו לצחוק איזה צחוק כזה משחרר, מבלי להתפכח שנייה אחרי ולראות בעיני רוחנו את הפרצופים של הנותרים שם. אמנם מדובר בתחושה קולקטיבית, במועקה ברמת המדינה, ועדיין – בכל בוקר של התעוררות למציאות הזו אנחנו שם מול עצמנו, בדלת אמותינו.
בתוך כל זה, שמתי לב שאני כן מצליחה להעניק תשומת לב לדברים שלא שמתי לב אליהם בעבר הקרוב. התחלתי להסתכל על שקיעות וזריחות משום מה, קצת כמו אחרי הקורונה שטרפה את הקלפים, ולפתח תחביבים שנויים במחלוקת כגון הקמת גינת ירק במרפסת. וכן, הכל בעירבון מוגבל ושום דבר לא באמת חשוב עכשיו. רק שיחזרו.
ממשלת החירום בסכנת פירוק
בדרך כלל אני מקפידה לפרוש בפניכם את משנתי על מה שאירע לנו בזירה הפוליטית לאורך השבוע. הפעם אוותר על התענוג, ולא אזכיר את התקציב המנופח והמופרז שלא לצורך, את הכספים הקואליציוניים שמתברר שרק תפחו, את קרבות הקואליציה והאופוזיציה שאין להם מקום מהשבעה באוקטובר, או את העובדה שיציבות ממשלת החירום מזכירה ריצת מרתון על ג'לי תות. ובמילים אחרות: הקרקע נעה ונדה בלי שליטה, זו שעליה אמורים לנהל את המלחמה.
היום רק אקווה שעד הנר השמיני, מופרך ככל שזה יהיה, ישובו אלינו החטופים המצויים בשבי חמאס בתת תנאים תוך חוסר אנושיות מוחלט של שוביהם. שנראה עוד תמונות כאלה מתקופת הפסקת האש, שנדמה היה שתימשך עוד ועוד. שנזכה לראות את הפרצופים מהתמונות מתאחדים עם משפחותיהם סוף סוף, ומצליחים להשתקם על אפם וחמתם של המחבלים האכזריים. שה"בעירבון מוגבל" ממקודם שהולך ללוות אותנו עוד זמן מה, יצליח לתת לנו קצת נחת בתוך החור השחור. ומי כמונו יודעים כמה חסרה לנו נחת.