ביום חמישי (30.11) בדובאי שבאיחוד האמירויות, נפתחה ועידת האקלים העולמית לשנת 2023. עוד כשהוחלט על המדינה המארחת, החלו להישמע הביקורות על הבחירה במדינה שרוב מוחלט של כלכלתה נשענת על נפט. הבחירה במנכ"ל של חברת הנפט של אבו-דאבי כיו"ר הוועידה העלתה חששות שהועידה תהווה אירוע שמטרתו לצבוע בירוק את איחוד האמירויות ואת חברות הדלקים הפוסיליים, ולא תוביל באמת להתקדמות בינלאומית רצינית ומתואמת למיתון השפעות משבר האקלים.
העובדה שלקראת הועידה דלפו מסמכים המעידים על כוונתו של יו"ר הועידה לעשות שימוש בתפקידה של המדינה המארחת כדי לקדם עסקאות נפט וגז עם ממשלות זרות רק חיזקה את החששות. המלחמה הנמשכת באוקראינה, טבח ה-7 באוקטובר, המלחמה בעזה שבאה בעקבותיו והמורכבות הגיאו-פוליטית והדיפלומטית שהתלוותה לאלו חידדו את הבעיה הגדולה מכולן בקיום הועידה בעת הזו: משבר האקלים דורש פעולה גלובלית מתואמת, ובעולם של מלחמות אזוריות וסכסוכים בינלאומיים מחמירים יהיה קשה אף יותר להגיע לכך.
הבעיה שלמציאות ולאקלים כל זה לא משנה: ההוכחות המדעיות ממשיכות להיערם ולספק נורות אזהרה – כך למשל, צפויה להיות שנת 2023 השנה החמה ביותר שנרשמה אי פעם, והנזקים החברתיים והכלכליים של תופעות משבר האקלים ממשיכים לגבות מחירים. עם זאת, פליטות גזי החממה מהפעילות האנושית ממשיכות לעלות, וכעת מסתמן שאפילו ההתחייבויות המוצהרות של המדינות (האופטימיות בהרבה מהנעשה בפועל) לא יספיקו כדי להפחית את הסיכון ואת הנזקים. כדי לסבר את האוזן, לפי מומחים מסוימים, הסיכוי של האנושות לעמוד ביעד ההתחממות של 1.5 מעלות עד סוף המאה 21 – היעד הקריטי להפחתת נזקי משבר האקלים – עומד כעת על 14% בלבד.
בנוסף, על פי ההערכות האחרונות, ידרשו עוד השקעות בסך 2.4 מיליארד דולר בכל שנה עד 2030, משילוב של ממשלות והמגזר הפרטי, על מנת לעזור למדינות עניות להתמודד עם ההשפעות הקשות ביותר של שינויי האקלים ולעבור לשימוש באנרגיה נקייה.
ועידות בינלאומיות עוסקות פעמים רבות בניסוח הסכמים ואמנות, לעתים בצורה שבאה על חשבון עשייה בפרקטיקה. כך היה בוועידת האקלים בשנה שעברה בשארם א-שייח שבמצרים, שם בזבזו מנהלי המשא ומתן מטעם המדינות זמן ומאמץ רב על ההבדל בניסוח סביב הצורך "להפסיק שימוש בדלקים פוסיליים" או "להפחית שימוש בדלקים פוסיליים".
מההתפתחות החיוביות המעטות טרם הועידה ניתן היה למנות את השיפור הדיפלומטי בין ארה"ב לסין סביב סוגיית האקלים, ואת בחירתו של לולה לנשיאות ברזיל, המדינה בה שוכנים יערות הגשם (החשובים כל כך לאיזון האקלימי באטמוספרה של כדה"א), שהחזיר את המדינה למאבק במשבר האקלים.
הוועידה נפתחה ברגל ימין, בחתימה על הסכם הזרמת כספים לקרן "Loss & Damage", שמטרתה פיצוי המדינות שנפגעות הכי הרבה ממשבר האקלים, שהן באופן אבסורדי המדינות שהזיקו הכי פחות לאקלים. בנוסף, 50 חברות נפט וגז חתמו על הסכם, בחסות יו"ר הועידה, לצמצום פליטת גזי חממה מפעילותן ולצמצם את פליטות המתאן (גז חממה עם פוטנציאל חימום גבוה לכדור הארץ) לכמעט אפס עד סוף העשור. כמו כן, נחתמו הסכמים של השקעות ענק לסייע למדינות מתפתחות ולתעשיית האנרגיה המתחדשת, מהלך שיכול לעזור לבנות מחדש את האמון בהבטחות של המדינות העשירות. כל אלו גרמו להרגשה בימי הועידה הראשונים שאולי דווקא האירוח במדינה מבוססת נפט מבשר את המעבר של תעשיית הדלקים מהכחשה והאשמה, אל ניסיון למצוא פתרונות כלכליים חברתיים וטכנולוגיים.
אבל אז, בתחילת השבוע, פרסם הגרדיאן כי יו"ר הועידה סולטן אל-ג'אבר צוטט כמה ימים לפני פתיחת הועידה כאומר שהדבר אמנם נחוץ, אבל ש"אין ביסוס מדעי שהפסקת השימוש בדלקים פוסיליים תביא לעמידה ביעד ה-1.5 מעלות". הביקורות שבו לגעוש, אבל אל-ג'אבר הציף (בכוונה או שלא) כמה בעיות מורכבות שהתנועה הסביבתית והחברה האנושית צריכות להתמודד איתן. ראשית, נראה שאין פתרון קסם אחד למשבר האקלים (גם לא הפסקה מוחלטת של השימוש בדלקים פוסיליים), ויש צורך בהתכווננות מערכתית ובשילוב פתרונות (כולל אנרגיה גרעינית).
שנית, החזון לכלכלה ירוקה נע בין שתי תפיסות – אחת גורסת כי ניתן להמשיך את הקפיטליזם בצורתו הנוכחית, רק על בסיס אנרגיה ירוקה. השנייה גורסת כי נדרש שינוי תפיסה ומעבר למערכת כלכלית מתקדמת יותר, השומרת על משאבי כדור הארץ תוך שמירה על שפע ההתקדמות הטכנולוגית. כך או אחרת, החזון להתמודדות עם משבר האקלים יצטרך לכלול שמירה על רמת החיים הקיימת והרווחה של רוב בני האדם.
לועידה בדובאי יש עוד מספר ימים לסיומה, אבל המורכבות שמשבר האקלים מביא עימו - בעולם שהופך רווי משברים ושיבושים - צפויה להמשיך ללוות אותנו, ולתפוס נוכחות הולכת וגוברת בחיינו.