הנרי קיסינג'ר, לדעת רבים הרב־מג המדיני של התקופה המודרנית, עוד הספיק להתראיין, עשרה ימים לפני שנפטר, ולחוות את דעתו בשני נושאים שהשאיר בהם חותם חשוב: המזרח התיכון וסין (בעניין סין הסתפק באמירה שעל ארצות הברית להגיע להסדר עמה, ושזו איננה מוכנה למלחמה בעניין טייוואן). בנוגע לישראל ולמלחמה בעזה השיב שאיננו רואה כל פתרון של שלום לבעיה הפלסטינית כל עוד חמאס קיים, וכי הדרך המועדפת להתקדם היא במגעים בין ישראל לעולם הערבי, שכן לשיחות עם הפלסטינים ממילא אין סיכוי.
מסכנת את האינטרסים האמריקאים: גבעת הקפיטול משחקת באש
באמריקה קיים הביטוי ״הכסף מדבר״, והשבוע ראינו את זה מתממש
לשאלה אם ייתכן שלום ללא פתרון שתי המדינות, הייתה תשובתו חד־משמעית: "שלום רשמי איננו ערובה לשלום יציב. מה שקרה עם חמאס מדגיש את הקושי שבפתרון שתי המדינות — אריאל שרון העניק לעזה עצמאות חלקית כדי לבחון את אפשרות שתי המדינות — אך רק סיבך את המצב לעומת זה שהיה לפני 2005, כך שפתרון שתי המדינות איננו מבטיח שלא יחזור מה שראינו בשבועות האחרונים". גם בשיחות שאני קיימתי עם קיסינג'ר במרוצת השנים, הוא חזר והדגיש שעל ישראל לפעול בעיקר על פי שיקולי ביטחון, ושהסכמי שלום אינם מהווים ערובה לביטחון.
אך כפי שמתברר, זו איננה גישתו של ממשל ביידן (וגם לא של ממשלים קודמים), והרעיונות המנסרים בממשל לגבי המצב בעזה לאחר המלחמה והנושא הפלסטיני בכלל אינם תואמים - בלשון המעטה - את מטרות מדינת ישראל. העוסקים במלאכה במחלקת המדינה, בפנטגון ובבית הלבן מתכננים לעזה מתווה שבמרכזו תעמוד רשות פלסטינית "משופצת" - מושג מעורפל שבוודאי איננו מספק את ישראל. טווי החוטים בממשל שכוללים גם את מיודענו דן שפירו, שגריר ארצות הברית לשעבר בישראל, אומנם מודעים לבעייתיות האינהרנטית של הרשות, אך עוקפים זאת באמירה שמדובר בפתרון הדרגתי (מבלי לפרש לכמה זמן ובאילו תנאים).
בנושא הביטחון עמדת ישראל היא ממשל צבאי ישראלי לתקופת ביניים, אך עמדת הממשל האמריקאי היא כוח בינלאומי עד לכינון הרשות המחודשת. "בסופו של דבר", התבטא אחד הפקידים שמעורבים בנושא, "אנחנו רוצים לראות בעזה מערכת ביטחון פלסטינית" - חזון שאיננו יכול לספק את ישראל ואת תושבי דרום המדינה. גם ההתבטאות החוזרת ונשנית, כולל במאמר של הנשיא, שארצות הברית לא תסכים להקמת חיץ ביטחוני ליד גבול ישראל, צריכה להדאיג את התושבים שמתכוונים לחזור ליישוביהם בעוטף עזה.
יש, כמובן, פרטים רבים לוטים בערפל, לא רק בצד האמריקאי אלא גם מבחינת ישראל - כמו, למשל, התפקיד האפשרי של מצרים ושל מדינות "הסכמי אברהם" בהסדר עתידי - אך כרגע, מדגישה ישראל, התנאי לכל הסדר צריך להיות המשך המלחמה עד לחיסול חמאס כגורם רלוונטי — ולאיום המרומז מוושינגטון לגזור למלחמה תאריך סיום טרם זמנו מבחינה צבאית עלולה להיות השפעה שלילית על הסיכוי להשיג את המטרה.
ברור שלכל העניינים האלה יש גם היבטים כלל־אזוריים וכלל־עולמיים - ואם נחזור לקיסינג'ר, הרי שבמלחמת יום הכיפורים הוא ניצל את המצב לא רק כדי להביא לישראל סיוע ביטחוני חיוני ודחוף, אלא גם למהלכים דיפלומטיים ואפילו צבאיים אפשריים שנועדו "ללחוץ" את ברית המועצות, ספקית הנשק ומשענתן המדינית של מצרים וסוריה, אל מחוץ לאזור.
במלחמה הנוכחית גם ממשל ביידן מספק לישראל סיוע ביטחוני ומדיני חיוני, אך על אף שהוא מודע לאיום של איראן על ישראל - ובהיותה חלק מהציר האנטי־מערבי בראשות סין ורוסיה, גם על האינטרסים הבסיסיים של אמריקה - הוא איננו פועל בדרכים קיסינג'ריות אלא מעדיף להכילו, כפי שבא לביטוי גם בהיעדר תגובה אמריקאית ממשית לתוקפנות החות'ית בים האדום ולטרור של שלוחי טהרן בעיראק ובסוריה — אולי כתוצאה מהשינוי היחסי והאבסולוטי שחל במעמדה של אמריקה מאז, אך גם מפאת הפילוגים הפוליטיים הפנימיים שבה.