שתי מטרות נעלות הציבו מנהיגינו למלחמת "חרבות ברזל". האחת, למוטט את תשתית שלטון חמאס, והשנייה, להשיב את כל החטופים לחיק משפחותיהם. המציאות מאוד מורכבת ואיננה פשוטה. שתי המטרות הללו חייבות ללכת יחדיו וחשיבותן דומה וזהה. שני ערכים נוכחים במרחב: אחד, הערך של שחרור החטופים, הצרוב באתוס היהודי הישראלי מדורי דורות, והשני, הערך של מלחמת מצווה שאין צודק ממנה למיטוט שלטון חמאס ויכולותיו, שאף הוא צרוב באתוס דברי ימינו. השאלה היא אם שני ערכים אלו יכולים לדור בכפיפה אחת בנקודת זמן אחת ואין האחד יבוא על חשבון השני.

מציאות מורכבת דומה אנו פוגשים לראשונה בספר בראשית, שם מתחוללת המלחמה הראשונה בהיסטוריה: "וַיֵּצֵא מֶלֶךְ־סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה, וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ צְבֹיִים, וּמֶלֶךְ בֶּלַע, הִוא־צֹעַר; וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים". במלחמה זו נלקחים בשבי לוט, בן אחיו של אברהם, ובני משפחתו המורחבת: "וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם". כתוצאה מכך, מוקם הצבא העברי הראשון בפיקודו של אברהם.

צבא אברהם משיב מלחמה שערה: "וַיִּרְדֹּף עַד דָּן. וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו, וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק. וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ; וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב, וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם". אברהם אבינו מציב לצבאו שתי מטרות: האחת, להכות ולמוטט את האויב, והשנייה - הצלת לוט, משפחתו ורכושו. שתי המטרות הושגו במלואן.

המציאות החברתית טרום מלחמתו של אברהם וגם בימינו אנו, טרום ה־7 באוקטובר, הייתה דומה. תמונת הניצחון של צבא אברהם מאוד מרשימה, אבל קדם למלחמה הצבאית מאבק אזרחי פנימי בתוך הבית בין שני מחנות - מחנה רועי אברהם אל מול מחנה רועי לוט – ריב בתוך המשפחה: "וַיְהִי רִיב, בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם, וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט; וְהַכְּנַעֲנִי, וְהַפְּרִזִּי, אָז, יֹשֵׁב בָּאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל־לוֹט, אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין רֹעַי, וּבֵין רֹעֶיךָ: כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ". מלחמה משפחתית זאת מביאה לצערנו להתנתקות בתוך המשפחה, אך למרות הפערים הגדולים ביניהם באורח החיים, בהשקפת עולם ובאידיאולוגיה, בשעת מבחן, כאשר לוט ומשפחתו נתונים בצרה ובמצוקה, אברהם נחלץ להצילם מידי המלכים.

האסון המר שהתרחש בשמחת תורה לא ניתן להכלה. אבל המעבר של יום אחד, ל־8 באוקטובר, חולל סוג של אתחול מחדש בחברה הישראלית. לפתע, באבחת חרבות ברזל, נפלו כל המחיצות והגדרות שהיו מנת חלקנו בשנה האחרונה.

אנחנו נפעמים ונרגשים מעמנו הנפלא בחזית ובעורף – כאיש אחד בלב אחד, אורות בוהקים להם בשלל צבעיהם הזוהרים של נתינה, משתקפים במלוא עוצמתם ומהדהדים בשירו של חיים נחמן ביאליק, "לַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם": "לְעֶזְרַת הָעָם! לְעֶזְרַת הָעָם... מִי צָרַת הָאֻמָּה בִּלְבָבוֹ נָגָעָה - הַמַּחֲנֶה יֵאָסֵף, אַל נָא נַבְדִּילֶנּוּ!".

אני מאמין שבעקבות לידתה של הרוח החדשה המפעמת בחברה הישראלית, של שבט אחים ואחיות ביחד, נדע ביחד לנצח ולהשיג את שתי מטרות המלחמה: חיסול שלטון חמאס והחזרת השבויים והחטופים לביתם.

הבה גם נישא תפילה, ונייחל לכך שהסוללה הייחודית של שבט אחים ביחד שהתמלאה ב־8 באוקטובר, על מגזריה, עדותיה, אמונותיה, השקפותיה ומגדריה, תישאר מלאה, חיונית ועוצמתית גם בשש לאחר המלחמה. 

הכותב הוא מנכ"ל עמותת מלב"ב וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן־גוריון