מדינת ישראל נמצאת במלחמה מעל חודשיים ועדיין מצליחה לקיים שגרת חיים מסויימת, שכוללת יציאה לעבודה ולימודים במערכת החינוך. אפילו הפקקים בכבישים מרגישים מוכרים. ניכר שאנחנו הישראלים, מצליחים להתאים את עצמנו במהירות וביעילות לתנאים שמכתיב המצב הביטחוני, וזאת בזכות החוסן הלאומי.
"גדוד 13 גיבורים, סיפורכם עוד יסופר": התיעוד המצמרר של סא"ל תומר גרינברג
החוסן הלאומי משלב שני חלקים: האחד, הוא הרציפות התפקודית המיטבית של המערכות המרכזיות - החינוך, הכלכלה, הבריאות, התחבורה הציבורית וכל המנגנונים הציבוריים המאפשרים את שגרת החיים. השני קשור לרציפות התפקודית המיטבית של האזרחים עצמם. ככל שאנשים חשים שהם מסוגלים להתמודד, ואכן מתמודדים הן נפשית והן בהתנהגותם, החוסן גבוה. רציפות התפקוד של המערכות ורציפות התפקוד של האזרחים תלויות זו בזו. אדם שמבקש להגיע אל ביטוח לאומי – צריך שהסניף יהיה פתוח, שהפקיד או הפקידה יגיעו לעבודה כדי לקבל אותו, והוא עצמו, צריך להתארגן ולצאת מביתו.
כאשר החוסן האישי נמוך, נראה אנשים מפוחדים, עד כדי כך שהם לא עוזבים את ביתם, או מרגישים שלא מסוגלים לקום מהמיטה בבוקר, או לשמור על הגיינה אישית, נמנעים ממפגשים חברתיים, או חשים כעס עד כדי ויכוח בין זרים. כאשר התופעות הללו מופיעות בקרב רבים, נאמר כי המצב הרגשי הלאומי ירוד ואז נצפה לירידה גם בהיבטי הרציפות התפקודית של כלל המערכות.
מבט על התפקוד של העורף הישראלי מעלה כי הוא חזק מאין כמוהו. יש משהו בישראלית שלא רואים בכל מדינה. האיום הביטחוני החמור נמשך ואנו ברצף הקשה הזה כבר תקופה ארוכה וממושכת, ואנשים חווים כאב עמוק וסובלים ממועקות. עם זאת, הם מבינים גם את החשיבות שבהגעה לעבודה, ביציאה למסעדה, במפגש עם חברים, או אף בפעילות התנדבותית כמו קטיף וסיוע לחקלאים. אפילו מסיבות טראנס חזרו במתכונת שקטה, כחלק מתהליך ריפוי של קהילת הרוקדים.
החוסן הלאומי משלב בין המערכות שפועלות ותפקוד האזרחים. עשייה משותפת, תאפשר לשמור על שפיות הדעת, תמיכה חברתית זה בזה תאפשר לנו להצליח לתפקד, להרים את הראש ולבצע את מה שצריך. עובדת שמגיעה לעבודה מאפשרת רציפות תפקודית הן לעצמה, הן לארגון והן לכלל החברה הישראלית. היכולת שלנו להתגמש, ולהתאים עצמנו למציאות המשתנה היא התרומה הפרטית לחוסן הלאומי. היכולת לבכות כדי לשחרר את הרגש השלילי ומיד אחר כך לחזור לסביבה החברתית או לשיחת עבודה – היא חלק מהחוסן הלאומי. היכולת של מורות ללמד ולהחזיק את הילדים בכיתה גם כאשר מישהו ממשפחתן מגויס לצבא והן דואגות – היא תרומתן לחוסן הלאומי.
החוסן הלאומי הוא המרקם המשותף של כולנו, של הפרט בתוך הקהילה, של הקהילות השונות שמחזיקות ידיים. כאשר אנחנו מלוכדים בקהילות הפרטיות שלנו, נשאלת השאלה – מה קורה עם החוליה החלשה? מה מצבם של אלה שחסרים גב קהילתי חזק, שאין להם תמיכה חברתית מספקת? כדי להחזיק מעמד ולשמור על החוסן הלאומי נצטרך לשים לב אל אלו שזקוקים יותר מכל לסיוע, אלו אשר הולכים לאיבוד, אלו שקולם לא נשמע, שלא רואים אותם, שנבהלים מהתגובות הטראומתיות של עצמם, שקורסים כלכלית, חברתית, בריאותית, תפקודית.
המדינה, ולמעשה כולנו, נוכל לשמור על החוסן הלאומי אם נזכור שהפרטים הקטנים הם אלו שחשובים – האם יש תא משפחתי ומה מצבו? האם, אלו אשר פונו מבתיהם יכולים לנהל חיי משפחה בתנאים שנוצרו? האם כל אחד מצליח להבין את הנחיות ההתגוננות? האם לילדים יש מסגרות בטוחות? בתוך המצב הנוכחי, כאשר התחושה היא של חוסר בטחון מדיני או אישי, יש לחזק, הן באמצעות המדינה והן ברמה הקהילתית, את המנגנונים הקיימים, לקדם שוויון בין-אישי, לחזק ארגונים ואנשים פרטיים. כולנו תלויים זה בזה. אדם מתמודד עם חוסן נפשי, יחזק את הקהילה בה הוא נמצא, ומכאן למקומות עבודה ומשק מתפקדים ומדינה בשגרה עד כמה שניתן.
הישראלים שורדים את התופת הקשה ביותר. אנו בתקווה שלא רק נשרוד, אלא שגם נצמח ונתפתח מתוך הכאב והשבר הנורא שכולנו עדיין חווים, וכנראה נמשיך להחזיק בליבנו כל עוד יש אזרחים שאינם שבים. היכולת לתפקד עם הכאב והשבר הזה – היא החוסן הלאומי שלנו.
פרופ' אדר בן-אליהו המרכז הלאומי לחקר וידע הערכות למצבי חירום אוניברסיטת חיפה, וד"ר כרמית רפפורט, המרכז הלאומי לחקר וידע הערכות למצבי חירום, אוניברסיטת חיפה והמרכז האקדמי למשפט ולעסקים.