מי שהולך לישון עם שונאי מתמטיקה, בבוקר מתקשה בחשבון. ערב הקמת ממשלת ביטחון על־מלא, אמר השר יצחק גולדקנופף: "לא ראיתי שהמתמטיקה קידמה את המדינה". חלפה שנה, ראש הממשלה נאות בינתיים לתקצב בענק בתי ספר שבהם לא מלמדים לימודי ליבה, וראו איזה פלא - הוא עצמו טועה ותועה במספרים ומספר לוועדת החוץ והביטחון כי 256 (בשלוש שנים) זה יותר מ־1,400 (ביום אחד), או לכל הפחות שווה. ולא כפי שחשבתם.
ועם זאת, נתניהו טעה במספרים, בממדי הזוועה, אבל בעיקרון הוא צודק: ישנם קווי דמיון ברורים ומובהקים בין מחדל אוסלו למחדל השבת השחורה - וההשוואה שערך היא למעשה הודאה באשמה או נטילת אחריות, גם אם כלל לא התכוון לכך.
הכלת ארגון טרור: שמעון פרס ויצחק רבין העניקו כוח ולגיטימציה לאש"ף. אז נכון, אש"ף הכיר בזכותה של ישראל להתקיים, אבל זאת הייתה הכרה מן הפה ולחוץ. ולראיה, אש"ף לא ביטל את הסעיף באמנה הפלסטינית שקובע כי יש להקים מדינה פלסטינית מהירדן לים. נתניהו העניק כוח והכרה דה פקטו לחמאס. אז נכון, חמאס לא ויתר ולו על הנייר על כוונותיו להשמיד את ישראל, אבל נתניהו סבר שהוא קונה הפוגה בכסף לטווח ארוך ביותר. הודנה. כל אחד בחר לו שותף פסול. פרס ורבין את יאסר ערפאת. נתניהו את יחיא סנוואר.
ויתור על שטח ועל שליטה ביטחונית: הסכמי אוסלו א' ואוסלו ב' מול אש"ף. ההתנתקות מול חמאס. באוסלו, הוויתור על שטח היה חלקי, והתהליך לא כלל הריסה ופינוי יישובים ולא נסיגה טוטאלית לקווי 67'. צה"ל אף שומר על שליטה ביטחונית ישירה באזורי B ו־C ועל שליטה עקיפה באזורי A.
ההתנתקות הייתה חותכת וכואבת יותר. המהלך כלל פינוי יישובים, נסיגה לקווי 67' וגם ויתור מוחלט על שליטה ביטחונית. בשטחי יו"ש קמה אוטונומיה של אש"ף (הרש"פ), מסוכנת, מחומשת חלקית, שבירתה רמאללה. ברצועת עזה קמה מדינת חמאס, מדינה לכל דבר. רבין ופרס הקימו ביו"ש רשות טרוריסטית שהיא מדינה למחצה. נתניהו הקים בעזה מדינת טרור.
קונספציה מוטעית ושיקולים פוליטיים: פרס ויוסי ביילין האמינו כי אש"ף הוא נכס מדיני. נתניהו האמין כי חמאס הוא נכס מדיני. פרס וביילין האמינו בתהליך אוסלו. לעומת זאת, רבין וחלקים ביטחוניסטיים במפלגת העבודה נגררו לתהליך מדיני משיקולים פוליטיים: הנחה רווחת הייתה כי תהליך אוסלו ייצור מציאות בלתי הפיכה, ישמוט קרקע פוליטית ואידיאולוגית מתחת לרגלי הליכוד, ומפלגת העבודה תחדש את ימיה כקדם כשהיא מפלגת שלטון אולטימטיבית.
נתניהו לא יזם את ההתנתקות, הוא נגרר לתמוך בה. שלוש פעמים הצביע בעדה - פעמיים בממשלה ופעם אחת בכנסת. לו התייצב מול אריק שרון והוביל את ה"מורדים" שבסיעת הליכוד, במקום להשאיר את המלאכה בידיו הטובות אך חלשות מדי של עוזי לנדאו, היה מצליח לבלום או לעכב את ההתנתקות, במחיר הפלת הממשלה. נתניהו נמנע מלהתייצב חזיתית מול שרון בגלל האתוס הפוליטי הפנים־ליכודי: פוליטיקאי שיוצא נגד מנהיג המפלגה שהוא גם ראש ממשלה, דינו חיסול. הוא חשש שלא יוכל לרשת את שרון אם יבחר במסלול ההתנגשות, ובחר במסלול ההתנתקות.
ממשלה הומוגנית: לראשונה מאז 1992 הוקמה בישראל ממשלה הומוגנית שמנותקת ממחצית מאזרחי המדינה ונוהגת כלפי מי שלא הצביע עבורה בניכור מוחצן. "פרופלרים", "אנרכיסטים בוגדים", "אויבי השלום", "פריבילגים אשכנזים" - הכינויים משתנים, הרטוריקה אותה הרטוריקה. ממשלה הומוגנית מובילה שיח של בוז, כוחנות ושיסוי – ב־1993 כמו ב־2023.
יחס מתנכר לקורבנות: לא כל 256 נרצחי אוסלו נמנו עם המתנגדים לתהליך ולממשלה דאז. לא כל נרצחי השבת השחורה (ככל הנראה יותר מ־1,400 ועדיין לא ניתן לנקוב במספר המדויק) נמנו עם המתנגדים לרפורמה המשפטית ולממשלה הנוכחית. אבל רצה הגורל ורצו מחבלי אש"ף וחמאס, ומתיישבי יש"ע בלטו בקרב קורבנות אוסלו כפי שבולטים הקיבוצניקים בקרב קורבנות השבת השחורה. המתנחלים שנפגעו ובני משפחותיהם, כמו גם הקיבוצניקים שנפגעו ובני משפחותיהם, מבחינת שתי הממשלות בהתאם, הם גורם מפריע ומתסיס.
תושבי הערים הגדולות שנפגעו בשנות אוסלו, נתפסו כנטל וכמקלות בגלגלים בעיני ממשלת רבין־פרס. תושבי שדרות ואופקים שנפגעו בשבת השחורה, כמו גם קרוב ל־200 אלף מפונים מקווי העימות בדרום ובצפון, נתפסים כנטל וכמעמסה כלכלית מתבכיינת בעיני ממשלת נתניהו־סמוטריץ'־גולדקנופף. היחס המתנכר לקורבנות ולמשפחותיהם שהפגינה הממשלה בלט לעין בימי אוסלו כמו שהוא בולט לעין היום. "קורבנות השלום", כינו אותם מובילי אוסלו. "אלה החיים", אומר היום נתניהו. צחי הנגבי מתייחס לחטופים כמו היו הפרעה, ושמעון ריקלין השבוע הגדיל לעשות והשווה בין מטה משפחות החטופים ליחיא סנוואר.
ירידה בתמיכת הציבור: מחדל אוסלו דרדר את ממשלת רבין־פרס בסקרי דעת הקהל דאז. יגאל עמיר החזיר למחנה שהלך ואיבד מכוחו, אחוזי תמיכה רבים: אלמלא הזדעזע הציבור מרצח ראש ממשלה, פרס היה מפסיד לנתניהו במאי 1996 לא על חודו של קול אלא בפער אדיר. גם היום הציבור מבקש להעניש על המחדל את הקואליציה ואת העומד בראשה.
הממדים שונים. הנסיבות שונות. אך כשהוא משווה בין שני המחדלים, נתניהו למעשה מאשרר את האמת הפשוטה שהוא כל כך מתאמץ להימלט ממנה: הוא נושא באחריות על מחדל 2023, כמו שפרס ורבין נשאו באחריות על מחדל אוסלו. הם הביאו את ערפאת, הוא את סנוואר.