אולי קצת מוקדם לסכם את שנת 2023 משום שמלחמת "חרבות ברזל" טרם הסתיימה, ואין אנו יודעים כיצד היא תסתיים ומה תהיה המציאות הגיאופוליטית והמדינית לאחריה, אבל דבר אחד בוודאי ברור לכל: זאת הייתה השנה הגרועה ביותר של עם ישראל מאז 1948 וגרועה יותר מאשר שנת 1973 של מלחמת יום הכיפורים. ואין צורך להסביר מה ההבדלים. במלחמת יום הכיפורים זה היה צבא מול צבא. ב־7 באוקטובר זה היה טבח של אזרחי ישראל בידי ארגון טרור.
אלא שהשנה הגרועה גם התחילה רע מאוד כאשר בינואר הכריז שר המשפטים יריב לוין על הרפורמה בשיטת המשפט ובשיטה המשטרית. הוא עשה זאת בחוסר רגישות וכמי שמכריז על כיבוש וניצחון, והכוונה היא כמובן ניצחון האידיאולוגיה שלו. השקת הרפורמה בשיטה המשטרית של הקואליציה הנוכחית יצרה קונפליקט חברתי חמור שלא היה כמותו בישראל. תהום נפערה והתרחבה בין שני גושי אוכלוסייה גדולים. מצד אחד, ימין וקואליציה שמוזנת במושגי דת קיצוניים, ומצד שני, גוש רחב אחר באוכלוסייה, שתרומתו לביטחון ולכלכלת ישראל קריטית - המרכז הליברלי.
העימות געש ועלה ודחיפת הרפורמה המשפטית קדימה חידדה את הניגודים. גוש המרכז הליברלי לא היה מוכן לוותר על ערכיה של ישראל כפי שהיו בעבר וכפי שהוא מבין אותם, וקיבלנו שורת הפגנות עקביות ונמשכות בהיקפים חסרי תקדים.
יש מקום לתיקונים מסוימים בשיטה המשפטית וביחסי הגומלין שבין הכנסת והממשלה ובין מערכת המשפט, אבל לא כך מובילים שינויים אלה, ואני אומר זאת גם על בסיס ניסיון אישי לא מועט: לאחר נפילת ממשלת האחדות הלאומית במרץ 1990 העברנו בוועדת חוקה, חוק ומשפט רפורמה מרחיקת לכת בשיטה הפוליטית, יותר מזו שהוצעה השנה, ללא יצירת משברים חברתיים בין שכבות האוכלוסייה. אלה היו חוק יסוד: הממשלה, שכלל בחירה ישירה של ראש הממשלה; חוקי היסוד: כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק; חוק המפלגות; העלאת אחוז החסימה; וגם תיקון לחוק יסוד: הכנסת שכמעט שחיסל את תופעת הכלנתריזם, אלמלא החלטות שגויות של פשרה שהונפקו על ידי בתי המשפט.
בסיכום המאבק החברתי והאידיאולוגי בשנה זו הסתבר כי אין מנצחים. המדינה כולה מפסידה.
ומול פערים חברתיים אלה, שהתרחבו והתחדדו, נוכחנו לאחר 75 שנות קיום של ישראל, ובדרך האיומה ביותר, לגלות כי טרם הצלחנו להעניק ביטחון אמת לתושבי המדינה. כל הפיקוד הבכיר בצה"ל וגם המערכת השלטונית לא השכילו להבין את סכנות ארגוני הטרור ההולכים ומתעצמים על קו הגבול לביטחון תושבי המדינה. ואנו עכשיו אומנם לא במאבק קיומי אבל בוודאי במאבק שיכריע את מידת הביטחון שהמדינה תוכל להעניק לתושביה.
ובהתקרב סיכומה של שנת 2023, השאלה העולה היא אם על רקע שני כישלונות לאומיים חמורים אלה, שהטביעו בישראל את השנה הקשה ביותר מאז היווסדה, נשכיל להפיק את הלקח. האם נבין שכדי לחיות יחד, ולא רק יחד לנצח, נצטרך לאמץ כמה עקרונות יסוד ששמירה עליהם היא הדרך היחידה המבטיחה לנו כאן חיים משותפים וביטחון אמת של המדינה? ועקרונות היסוד האלה הם הגינות איש כלפי זולתו, יושר ושוויון. ואין שוויון, ולא יכול להיות שוויון, כל עוד לא נדע לשלב את המגזר החרדי במלואו ברקמת חייה של מדינתנו.
מדינה שעצם קיומה ושגשוגה הכלכלי מותנים בבניית ושימור כוח צבאי שיהיה בו גם את יכולת ההגנה וגם את יכולת ההרתעה מול כל האויבים מסביב, לא יכולה לבדל פלג גדול באוכלוסייה משותפות מלאה בכל. אנו היום משתאים ומתרשמים עמוקות מנכונות ההקרבה של חיילי צה"ל ומהמתנדבים הרבים, אבל אי אפשר לבסס את המשך חוזקה וחוסנה של המדינה על ערכים אלה לנצח.
בנוסף, יהיה עלינו לנפות את כל העשבים השוטים, את כל המסיתים למיניהם, את כל אלה שמלבים את השנאה, את כל אלה שמוכנים לפסול טוטאלית את השני רק משום שתפיסת עולמו או האידיאולוגיה שלו שונות משלהם. אחריות גדולה נופלת גם על כל עורכי החדשות בישראל בכל המדיה הקיימת. הבלטת יחידים אשר להם מסרים של שנאה והסתה, רק מלבה תופעות אלה. היא לא מחלישה אותם, אלא להפך. שליחי ההסתה והשנאה בישראל יוצאים מחוזקים כאשר הם זוכים לכיסוי תקשורתי. בסביבתם הקרובה הם נחשבים לגיבורים. ללא אחריות של המדיה לא נוכל לבער את התופעות המכרסמות בגוף החברה הישראלית.
הלקח של שנת 2023 הוא כי אין מנצחים בתוכנו. הכל צריך להיעשות במשולב: אימוץ עקרונות יסוד המחייבים את כולנו וסילוק הפסולת מגוף החברה.