מילים אלו נכתבות בתקווה שתוכלנה אף במעט למנוע טעויות שעלולות להוסיף סבל נוסף על הקיים וחרטה בהמשך החיים.

השבעה. במהלך השבעה, אל תתנו לסביבה לכפות עליכם מנהגים וגינונים שלא תואמים את רגשותיכם. תשלטו במה שקורה והביעו את רצונותיכם בבירור. 

המצבה. בדקו שהכיתוב על "כרית" המצבה תואם את רגשותיכם ורצונכם. אם תרצו שינוי כלשהו, אם תרצו להוסיף את שמות האחים והאחיות - דרשו זאת ואל תוותרו.

התקשורת. אינכם מחוייבים לאף גורם מלבד לעצמכם. אם לא מתאים לכם שיצלמו את ההלוויה, אל תאפשרו זאת. אם מבקשים מכם להתראיין, בדקו אם מתאים לכם, בדקו שיש לכם מספיק זמן, שלא יקטעו אתכם באמצע ושתוכלו לומר בנחת את אשר על ליבכם.

אחים ואחיות צעירים. במהלך השבעה, יגיעו חברים וחברות לאחים והאחיות הצעירים. מראה הילדים המוקפים בחברים רועשים, מקל מעט על ההורים שמתקשים להחזיק את שברם של הילדים, כשהם עצמם בקושי נושמים. ההישאבות של האחים לחברים, חשובה, אך למעשה הם אינם חווים את האבל, וכשהוא יגיע אליהם, הם יהיו לבד, הם יעברו את השבעה ואת שבר הפנמת האובדן עם עצמם. הוציאו אותם מדי פעם מהחדר עם החברים, דאגו שיהיו חלק מהשבעה.

אנשי הצבא שיגיעו הביתה. ילדים צעירים לא מבינים את ההבדל בין מג"ד, סמג"ד לנגד. מבחינתם מי שבא לשבעה הם אנשים במדים שהם לא מכירים ולכן מתרחקים מהמפגשים איתם. תחושת ההחמצה שהם לא היו חלק, תלווה אותם במהלך חייהם. הכירו להם את המפקדים והחברים שבאים הביתה, הציגו אותם בשמותיהם וספרו להם על תפקידם בצבא ועל הקשר שלהם לאח או לאחות שנהרגו. אם הילדים לא מעוניינים, הקליטו בשבילם את העדויות והסיפורים כדי שיוכלו להקשיב להם בעתיד.

אל תתגייסו קרבי. אחים ואחיות שכולים, אל תתגייסו ליחידות קרביות. האתוס הישראלי "ללכת בדרכו" הוא טעות. לרוב זו "אשמת השורד" או "הרצון להרגיש את מה שהוא הרגיש", מניעים אחים שכולים להתגייס לקרבי, אך מעשה זה לא יחזיר אותו ולא יקל על כאבכם. נכון, זה היה חלומכם להמשיך את "המורשת", אך כעת אתם חייבים לשים את עצמכם בצד. אובדן של בן אחד הוא התמודדות יומיומית עם תהומות של כאב ששורף ומתפשט בגוף כמו רעל, אובדן של שני בנים/ות, משמעו לגעת באי השפיות, מצב שיכול להוביל את ההורים ואת אחיכם ואחיותיכם הצעירים למקומות שאין מהם התאוששות.

להיות חזקים. שגרת השכול, שגרת החיים בלעדיו, תלווה את המשפחה כל חייה ואין בה נחמה. הסביבה רוצה אתכם "חזקים", אבל אתם לא חייבים. ילדים לא צריכים להיות "חזקים בשביל ההורים". ומה זה בכלל להיות חזק/ה? תהיו מה שאתם רוצים, וקחו עזרה. משרד הביטחון מציע בין השאר טיפול נפשי, לכו לשיחות, קחו טיפול תרופתי אם אתם צריכים, היעזרו בכל דבר. תנו לאחרים להיות חזקים בשבילכם.

פרידה בריב. אחים ואחיות, שהיו בכעסים עם האח שנהרג, סלחו לעצמיכם, אחים רבים, זה טבעי, זה קורה אצל כולם. לא קרה לו מה שקרה בכלל הריב או הכעס ביניכם. תהיו בטוחים שאחיכם אהב אתכם עד נשימתו האחרונה.

אבות. לו היה נעשה מחקר בנושא בארץ, היינו רואים שאבות שכולים נפטרים צעירים, בטח לפני האימהות. לעניות דעתי עובדה זו קשורה בהבנייה המגדרית של גברים שהם צריכים להיות "חזקים", לא צריכים עזרה ותפקידם לדאוג לאחרים. גם כיום, גברים עדיין לא מבקשים עזרה מקצועית. השגיחו על האבות, התעקשו שילכו לטיפול, ואתם האבות קחו אחריות על משפחתיכם ודאגו לקבל סיוע נפשי ושמרו על המשפחה מאובדן נוסף. 

זיכרון. הטלפונים מפוצצים בתמונות וסרטונים שיקלו על הזיכרון, יחד עם זאת עם חלוף השנים גם אצלכם הזיכרון יתערפל, והחשש שדמותו וחייו יעלמו גם אצל הדורות הבאים במשפחה, יגבר. לכן כיתבו או הקליטו את עצמכם מדברים ומספרים עליו, אפילו רגעים קטנים, תארו את החיים איתו. הקלטות אלו יהיו בעתיד אוצר יקר ביותר.

עבודה. הורים, אל תעזבו את מקום העבודה. כשתהיו מוכנים תחזרו לחייכם לפני האסון. אל תישארו ללא כיוון ועשייה.

הכעס. אולי כבר עכשיו הכעס, הזעם והתסכול מתחילים לטפס במעלה הגרון. עבור בני משפחותיהם של חיילים שיצאו לקרבות לאחר ה 7.10, יתכן והנפש תמצא נחמה בצדקת היציאה למלחמה לאחר הטבח שחווינו, אך למשפחות הנרצחים ב 7.10 תחושת המחדל, ההפקרה, ובגידת המדינה תהיה קשה מנשוא. כך משפחתי חיה. כבר 41 שנים אנחנו נושאים את הכעס על השקר וההונאה של מי שהיו ב 82, שר הביטחון וראש הממשלה שהוליכו את אחי ואיתו 1220 חיילים הרוגים למלחמה פוליטית, מלחמת ברירה בניגוד לכל ההמלצות המודיעיניות שניתנו. נסו לתעל את הכעס לעשייה, נצלו את הבעירה להביא לשינוי במקומות שחשובים לכם. אל תתנו לכעס להשתלט על הזהות והקיום שלכם/ן.

חיים חדשים. הורים שיש באפשרותם - תביאו עוד ילד/ה לעולם. זה יציל אתכם. זה לא במקום, זה לא תחליף, זה לא אומר שהילדים הנותרים אינם "מספיקים", להיפך, זה מעשה לטובת הילדים שנשארו. הילד/ה שיוולדו, יגדלו בחום ואהבה אינסופיים, יכירו את האח/ות שנהרגו דרככם ודמותו תמלא אותם בגאווה בו ובעצמם. 

עידית הראל, אחותו של יובל הראל, שריונר בגדוד 74 בחטיבה 188, שנהרג ב-8.6.82, במלחמת לבנון הראשונה.