בחג החנוכה לפני שבוע, דומה כי רבים בלבם הדליקו את החנוכייה לא עם השמש - אלא עם נר נשמה, לעילוי נשמות הנופלים והנרצחים במלחמה.
אם זה נראה כמו מדיניות ומגעגע כמוה, שנתניהו לא יתפלא כשהיא מתממשת
למשמע דברי ההספד בהלוויות של הנופלים ולאחריהן, אנחנו שואלים את עצמנו אם נגזר עלינו לאבד את הטובים ביותר, וההספד על הנופל הבא מספק לנו באופן ברור את התשובה: התברכנו במעיין בלתי נדלה של טובי הלוחמים, טובי האנשים. תפילת "יזכור" ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מתארת זאת במדויק: "יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו העלומים וחמדת הגבורה וקדושת הרצון ומסירות הנפש שנפלו במערכה הכבדה".
מילים חזקות אלה מתארות גם את סוד כוחו של עם ישראל, ומלוות אותנו למן ימי פרשת הגבורה של תל חי לפני כמאה שנה. בעקבות נפילתם של יוסף טרומפלדור וחבריו, חיבר ברל כצנלסון את הנוסח הראשון של "יזכור" על בסיס התפילה היהודית עתיקת היומין.
על שמו של כצנלסון קרוי קיבוץ בארי, שהיה אחד היישובים שבהם התחולל טבח 7 באוקטובר, אבל גם התנהל בו קרב גבורה והקרבה בלתי רגיל של כיתת הכוננות ושל לוחמי תגבור שהשליכו עצמם בלי היסוס למערכה - מעטים מול רבים - ברגע ששמעו על פלישת המוני המחבלים. בתפילת היזכור שחיבר, היטיב ברל לבטא אז את תחושות הציבור לנוכח גודל האובדן ולנוכח ההשתאות על הקרבתם של הנופלים.
זכורים גם דבריו של טרומפלדור לאחר שנפגע - "טוב למות בעד ארצנו", או במילותיו שלו: "כדאי למות בעד ארץ". טרומפלדור לא ייחל למות, אלא התכוון לכך שמוטב למות בלחימה בעד ארצך, מאשר למות כקורבן בפוגרומים בניכר (אז טרם עברנו את המאורעות, את השואה ואת 7 באוקטובר).
מעיין הגבורה של לוחמי ישראל לא יבש מאז, ונחלץ להושיע אותנו פעם אחר פעם בימי לחימה. למן ימי הסנה הבוער שאינו נשרף, שנראה כי הוא הדימוי ההיסטורי המתאים ביותר לעם ישראל, דרך אש המשואות של המכבים ("אנו נושאים לפידים"), אש התמיד בהיכל הזיכרון והגבורה של "יד ושם" ועד לנרות חג החנוכה תשפ"ד – שזורה שרשרת האור והגבורה בתולדותיו של עמנו.
דרך חיים
לצד גבורת הנופלים, בולטת גם גבורת האלמנות וההורים השכולים. האלמנות שלקחו על עצמן, גם בתוך השבר הגדול על מות בני זוגן, להעניק לילדיהן את אהבתם ומורשתם של האבות שמהם התייתמו. קולה החנוק מבכי של האלמנה האומרת באחת ההלוויות הצבאיות: "אני מבטיחה לך שלילדים שלך יהיה בית עם שמחת חיים", הוא עדות לגבורה שכזו. כזו היא גם תמונת ההורים השפופים, שלבם נחצה בין האבל העמוק על אובדן בנם ובין הגאווה על התפקיד שאותו מילא בשרשרת הגבורה הבין־דורית של עמנו.
אלוהים הבטיח לאליהו הנביא כי "צפחת השמן לא תחסר", ואכן ממשיך שמן הגבורה הישראלית מנס החנוכה לזרום מדור לדור עם הדם שבעורקי הלוחמים. "ובמותם ציוו לנו את החיים". לא רק את החיים ציוו לנו, אלא גם את דרך החיים שבה נלך. רגע המוות הוא רגע המימוש של הבחירה להגן על הערכים המקודשים גם במחיר החיים. הוא קו הגבול בין החי לדומם - ולכן, כמו במראה, משתקפת בו מורשתם בבהירות הרבה ביותר.
לא בשל דברים של מה בכך הוקרבו החיים, אלא בשל ערכים השקולים כנגדם ומסמלים את עיקרם: אהבת המולדת, מסירות הנפש, רעות ללא סייג לאחיהם הלוחמים ולעם ישראל כולו, ואומץ הלב לדבוק במטרה על אף כל קושי ומכשול.
לא רק את הקרבתם מצוּוה עלינו לקדש, אלא גם את הציווי שהותירו לנו לגבי האופן שבו נחיה את חיינו. עלינו לטפח את מורשתם ולהקנות את רוח הגבורה וההקרבה שלהם לנשארים ממשיכי דרכם. נר המדליק נר אחר – אינו מאבד מאורו. הנרות האנושיים שנפלו - האש שבהם כבתה אומנם, לאסוננו, אולם אורם הועבר אלינו, והוא חי ומאיר את דרכנו.
באופן זה גבורתם של הנופלים תמשיך לחזק גם הלאה את עוצמתו של עם ישראל, ולתדלק לעד את אורו שלא יִכְלֶה.
אשרינו שהתברכנו באומה של גיבורים!
הכותב הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל
[email protected]