“התמרון הישראלי בעזה עד כה הוא הצלחה משמעותית לא רק מבחינה טקטית בשדה הקרב, אלא גם מבחינה אסטרטגית כגורם מרתיע כלפי חיזבאללה בלבנון ותוקפנים פוטנציאלים אחרים”, אמר לי בשבוע שעבר אחד המומחים הבולטים בתחום האסטרטגיה והתיאורטיקה הצבאית בארצות הברית, כשהוא מדגיש: ”ההפצצות וההפגזות הכבדות הן חלק בלתי נפרד מההצלחה, שכן כשמנהיגי חיזבאללה רואים את ממדי ההרס בעזה הם אינם מתעלמים ממה שעלול להתרחש גם אצלם”.
בעקבות חיסול הבכיר האיראני בסוריה: ישראל נערכת לירי טילים לעבר הצפון
ומצד שני, הנחישות והיעילות של צה”ל אינן נעלמות מעיני המדינות הערביות שרואות בחמאס ובפונדמנטליזם האסלאמי איום על יציבותן, וההערכה כלפי הכושר הצבאי־טכנולוגי של ישראל אף גברה לאור יירוט הטיל הבליסטי החות’י, פעולה שהייתה בבחינת פריצת דרך עולמית שמדינות כמו סעודיה והאמירויות בוודאי עקבו אחריה בעניין רב. המומחה הנ”ל גם התייחס למספר הקורבנות בצד הישראלי וקבע שהוא “סביר” - מסקנה מקצועית שלאוזניים ישראליות ויהודיות בכלל קשה לשמוע, ובפרט השבוע.
ברם, נותרה עוד כברת דרך ל”שש אחרי המלחמה”, והמערכה איננה רק צבאית אלא גם מדינית, הן מצד ידידינו האמריקאים שבשלב זה אינם שמים לנו מגבלת זמן, והן מצד אויבינו וגורמים בינלאומיים שונים, שתמונות ההרס והנזק, חלקן מפוברקות, מחמשות את התעמולה נגדנו מבחינתם, ובהקשר זה אמינות דובר צה”ל היא נכס חשוב בדיפלומטיה הציבורית. גם הסכמת ישראל להכנסת סיוע הומניטרי ודלק לרצועה היא חלק מהמערכה הזאת, ועל אף שזה עלול לגבות מאיתנו מחיר מסוים יש לראותה בראי התמיכה האמריקאית. בארצות הברית, ולפעמים גם בישראל, נשמעות תהיות, לא תמיד נקיות מביקורת מוטה, לגבי האסטרטגיה של ישראל בלחימה - ובעיקר אחריה. אף שמסיבות שונות, בינלאומיות ואחרות, עדיף שלא לעסוק בפרטים, כללית האסטרטגיה ברורה לחלוטין: הריסת התשתית הפיקודית והארגונית של חמאס, יצירת רצועת ביטחון לאורך הגבול עם עזה, ממשל צבאי לתקופת ביניים, הקמת מנגנון ניהולי מקומי בשיתוף מסוים עם דרגי ביניים של הרשות הפלסטינית ואולי של גורמים ערביים אחרים, המשך השליטה הביטחונית, וראש לכל: שחרור החטופים בצמוד למיצוי המהלכים הצבאיים.
מההפגנות ברחובות נגד ישראל ניתן להתרשם כאילו כל העולם נגדנו. זה איננו נכון גם באמריקה וכפי שכותב מוושינגטון הפרשן הבינלאומי לי־און הדר במאמר ב”הארץ”: “כאשר המערכה הצבאית בעזה נהנית מתמיכה של יותר מ־50% מהאמריקאים, מה שצריך להדאיג את ישראל הוא לא העוינות כלפיה והתמיכה בפלסטינים בקרב חלקים של השמאל הפרוגרסיבי האמריקאי. ההפגנות הפרו־פלסטיניות באוניברסיטאות האמריקאיות ובערים הגדולות הסיטו את תשומת הלב מהתמונה הגדולה שבה ישראל ממשיכה ליהנות מתמיכה אמריקאית רחבה... כל זמן שישראל נאבקת בציר הרשע של חמאס, חיזבאללה ואיראן, היא תמשיך לזכות בגיבוי של הבית הלבן ושל שתי המפלגות הגדולות בגבעת הקפיטול... האזרח האמריקאי הממוצע מאמין שהרג של אזרחים בעזה הוא מחיר שחייבים לשלם כדי להשיג את המטרות האלו ולהגיע לניצחון ברור, כפי שישראל מבטיחה”. כלומר שאם ישראל לא תמשיך במהלכה הצבאי עד הסוף היא עלולה לאבד את תמיכת האמריקאים כי "אמריקה לא אוהבת לוזרים”.
השגת המטרות כלפי חמאס חשובה לעולם גם ללא קשר לישראל, בין שיודו בכך ובין שלא, שכן איראן פיתחה שיטה חדשה של מלחמה בשלט רחוק וללא מעורבות פיזית משלה, על ידי הקמת והפעלת רשתות של ארגוני שלוחים: חמאס בעזה, חיזבאללה בלבנון, כתאאב חיזבאללה בעיראק והחות’ים בתימן, שאותן היא יכולה להפעיל בכל מקום בעולם - במזרח התיכון, בצפון אמריקה ובאירופה, שבהן מאות אלפי מהגרים מארצות האסלאם ומאות אלפי המפגינים ברחובות הערים יכולים לשמש עבורם “חומר גלם”.
מה שקורה היום בים האדום ובבאב אל־מנדב ואפילו בים הפתוח הוא דוגמה מוחשית להפעלת שלוחה כזאת וליכולתה של איראן ליצור משבר כלכלי עולמי - אך גם להססנות של העולם בהתמודדות עם זה. ארצות הברית אומנם פועלת לארגן כוח ימי בינלאומי, אך בשלב זה לא ברור מה יהיו היקף פעילותו וסמכותו האופרטיבית. אולי מפני שהיא עצמה פוסחת על שתי הסעיפים לגבי איראן שעמה מתנהל משא ומתן לחידוש הסכם הגרעין. כך או כך, מבחן היוזמה האמריקאית, שבינתיים שום מדינה ערבית פרט לבחריין, אף שהן הנפגעות העיקריות מהטרור החות’י, לא הצטרפה אליה, יהיה בפעם הבאה שתותקף אונייה המניפה דגל בינלאומי, כשברור שללא נכונות גם לפעולה יבשתית האפקטיביות של מבצע בינלאומי ממילא תהיה מוגבלת.