השאיפה למערכה צבאית נקייה מפגיעה בחפים מפשע ואשר מצמצמת עצמה למינימום ההכרחי ידועה כבר בתקופה העתיקה. ביטוי לה נמצא בהצעתו של גוליית הפלישתי כי במקום מלחמת דמים תוכרע המערכה במאבק בין שני לוחמים. בהקשר זה מבטאת המלחמה המודרנית הידרדרות בשני היבטים. האחד, משתקף במסע של דה־הומניזציה שעושה כל צד ליריבו. והאחר, המשלים לו, מתבטא בטשטוש המרחב שבין לוחמים לאזרחים ולבלתי מעורבים.
הלוחם שמצא חנוכיה בסג'עייה, והתמונה מהילדות עם הנרצחים בנובה: סיפורי הנופלים
הקלה נוספת בתנאים: בית המשפט הצבאי קיצר את מעצרו של אביעד פריג'ה
מלחמת העולם השנייה, ששני שליש מקורבנותיה היו אזרחים, עוררה את הקהיליה הבינלאומית לקבוע סייגים והגבלות ללחימה המודרנית. אולם, גם אלו הניחו כי פגיעה באזרחים היא תוצאה בלתי נמנעת של הלחימה. בצד ההיבט החוקי נמצא ההיבט המוסרי המתבטא ביחס החברה להרג ולסבל המיותר של היריב. ביטוי לדה־הומניזציה במערכה הנוכחית נמצא בקריאות "לשטח את עזה" או "כל עזה היא חמאס".
חוץ מההשלכות המדיניות והחוקתיות לגישה זו הרי שנודעו לה, בראש ובראשונה, השלכות פנים־חברתיות. דומני כי את מותם של יובל קסטלמן ושלושת החטופים יש לראות כתוצאה ישירה דווקא מדה־הומזינציה של האויב ומשחיקה בעקרון טוהר הנשק. האתוס של טוהר הנשק התקדש כבר במלחמת השחרור. למרות הערצתו ללוחמים לא היסס נתן אלתרמן גם להציב להם גבול מוסרי ברור. בשירו "על זאת", שנכתב כנראה בהשראת כיבוש לוד.
שלב ראשון בהתערערות האתוס נמצא בפרשת הריגת חוטפי אוטובוס קו 300, באפריל 1984, הידועה כ"פרשת השב"כ". חוץ ממתן הפקודה להריגת המחבלים לאחר כניעתם, שלעצמה בלתי חוקית, הרי שדווקא היחס למעשה מעיד על השינוי בסולם הערכים המוסרי. ההנהגה הפוליטית וצמרת השב"כ עשו כל מאמץ להשתיק ולהסתיר את האירוע. אולם, שלושת בכירי השב"כ שנותרו נאמנים לאתוס של טוהר הנשק, ועל כך זכו לגינוי ולנידוי מצד חבריהם לארגון, בחרו שלא לשתוק. בראיון מאוחר רמז ראובן חזק כי הבנת ההשלכות החברתיות של המעשה היא שהביאה אותו לחשוף את הפרשה.
השלב שני, המבטא נתק ברור מעקרון טוהר הנשק, נמצא בפרשת אלאור אזריה, שבמרץ 2016 ירה למוות במחבל לאחר שזה כבר נכנע ונפצע. הפעם התגובה החברתית הייתה שונה לחלוטין; חבר כנסת מהליכוד ראה בו "גיבור", חברת כנסת מהציונות הדתית טענה כי הוא ראוי לצל"ש ואילו הרב שמואל אליהו קרא להלל ולשבח אותו.
תוצאות תהליך זה מתבררות במלחמה הנוכחית בפרשת הריגתם של יובל קסטלמן ושלושת החטופים. ברור כי את הפגיעה בהם יש לראות על רקע ההיתר החברתי לפגיעה באויב גם לאחר שזה נכנע ואיננו מהווה סכנה. הגישה ש"אסור שמחבלים ייצאו חיים מאירוע טרור" הפכה לעיקרון שתפס את מקומו של טוהר הנשק.
לכן, למרות שגם יובל וגם שלושת החטופים עשו הכל כדי להוכיח שאינם מהווים סכנה: הם הרימו ידיים, התפשטו מחולצתם, במקרה החטופים גם הניפו דגל לבן, מתוך אמונה, ישנה, שאין לפגוע באדם שנכנע, גם אם מדובר באויב. אולם, בחברה שהתנערה מרעיון טוהר הנשק נחרץ למעשה גורלם.
ד"ר עופר חן, עמית מחקר במכון לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל אביב