כמו מדי שנה, גם הגיליון הזה היה אמור להיות גיליון סיכום שנה, עם תמונות מהשנה שחלפה ברחבי העולם, זיכרונות מהאירועים המשמעותיים שהתרחשו בה, סיפוריהם של האנשים שעלו לכותרות, חזרה לרגעים שלא יישכחו ופרידה מאייקוני התרבות שנפטרו. סיכום שנה קונבנציונלי. אבל 2023 הולכת לעולמה ומשאירה אותנו ללקק את הפצעים ולאסוף את שברי הלבבות המרוסקים שהיא הותירה אחריה.
כלי תקשורת אוהבים סיכומים. שנה, עשור, מה שרק אפשר. אבל איך בכלל מסכמים שנה כזו שבה אירע האסון הגדול בתולדות המדינה, שצילק אותנו באופן עמוק, וכשהמלחמה עדיין בעיצומה? הרי למלחמות יש לוח שנה משלהן, ה־31 בדצמבר לא משפיע עליהן באופן מיוחד, ובכלל, בשביל רבים כל כך במדינה, לוח השנה נעצר בעצם על ה־7 באוקטובר.
לחשוב שבדיוק ביום הזה, 31 בדצמבר, רק לפני שלוש שנים, סילקנו את שנת 2020 הנוראה, שהביאה עמה מגיפה עולמית, אירוע בקנה מידה היסטורי ללא ספק, ולא חשבנו שהרע עוד לפנינו, שכל כך מהר תגיע שנה נוראה יותר, שרק נרצה לשכוח. ולא נוכל. לעולם.
אבל למה ללכת שלוש שנים אחורה? מספיק שנסתכל שלושה חודשים אחורה וניזכר שעד ה־6 באוקטובר היינו בטוחים שגולת הכותרת של השנה החולפת והסוערת הזו תהיה הרפורמה המשפטית ומחאת הענק שהתעוררה בעקבותיה. האירועים הקשים הביאו לכך שהיו השנה מי שהתריעו בפנינו שאנחנו על סף מלחמת אחים. ואנחנו לא ידענו באותו זמן שמלחמה אכן ממשמשת ובאה, אבל לא מידי אחינו, לא בתוכנו, אלא מידי אויב מפלצתי ואכזרי.
ומאז החיים של כולנו הם בליל של הלם, עצב עמוק, כאב צורב, כעס ודמעות. כמה דמעות. אז זו לא העת לסיכומים. את מה שעברנו ב־86 הימים האחרונים, ועוד נעבור בימים ובשבועות הבאים, יהיה לנו זמן לעכל ולסכם כשהכל ייגמר. ואם להתבסס על תקדים מלחמת יום הכיפורים, כנראה שנמשיך לסכם ולעבד את הטראומה ב־50 השנים הבאות, לפחות.