שנת 2023 תיזכר כאחת השנים הקטלניות בתולדות מדינת ישראל. שנה שבה כשלו רוב המערכות - הצבאיות, האכיפתיות, התחבורתיות ואחרות. שנה שבה חוסר המסוגלות של הממשלה הביא לעוד ועוד קטל. גם בכבישים, שבהם הייתה השנה הזו הקטלנית ביותר מאז 2017.
357 אנשים נהרגו בכבישי ישראל נכון ל־31 בדצמבר, עלייה של 2% לעומת השנה שקדמה לה. 35 ילדים מתחת לגיל 14 נהרגו בתאונות דרכים, שיא של עשור.
לפעמים עושה רושם שהמלחמה בתאונות הדרכים הפכה למלחמה הנשכחת, מלחמה שוויתרנו עליה. במדינות אירופה נרשמה בעשור האחרון ירידה ממוצעת של למעלה מ־30% במספר הרוגי תאונות הדרכים. ישראל מגרדת מלמטה את ה־5% בשעה שנורווגיה עברה את ה־50%.
בעשור האחרון הושקו מערכות בטיחות מתקדמות ברכבים, חלקן פרי פיתוחים ישראליים, שהיו אמורות להפוך את הכבישים לבטוחים הרבה יותר, אבל חוסר האונים של הממשלות הביא לכך שלמרות זאת, ההרג בכבישים נמשך, כי חוץ ממילים יפות, לא נעשה הרבה.
הממשלה נגררת בתקצוב התוכנית הלאומית לבטיחות בדרכים. יו”ר הרלב”ד הקודם, אבי נאור, התפטר בטענה שלא ניתנים בידיו הכלים למימוש תוכנית לאומית שתציל חיים. לאחרונה מונה יו”ר חדש, ניצב (בדימוס) יורם הלוי, שיש לקוות שקרבתו לשרת התחבורה תסייע לו בגיוס התקציבים הנחוצים כל כך.
אבל העתיד לא נראה אופטימי. בשנה האחרונה התרוקן משרד התחבורה מחלק ניכר מאנשי המקצוע שבו. במקומם מונו אנשים שקרבתם הפוליטית לשרה הממנה הייתה חשובה מניסיונם ומיכולותיהם בתחומי אחריותם. לריק המקצועי מצטרף גם ריק תקציבי, כי כיוון שתאונות הדרכים הן בעיה לאומית ולא אינטרס מגזרי, אין באמת מי שידאג לתקצב את המאבק בהן.
כך קורה ש־25% מתקציב פיתוח הכבישים במסגרת תוכנית החומש - 3.5 מיליארד שקלים - מושקע בכבישי יו”ש, לעומת 0.6 מיליארד בלבד בכבישי הדרום המדממים. כך קורה שהיחס לתחבורה הציבורית ממשיך להיות כאל ברירת מחדל. לא מגבירים תדירויות ובטח שלא משנים את הנוהל הנפסד של הפסקת פעילותה בשבת, אפילו לא בשעת מלחמה. מתייחסים אליה כאל ברירת המחדל של מי שלא יכולים להרשות לעצמם רכב פרטי ובכך מנציחים את ניוונה ואת חוסר האטרקטיביות שלה.
ישראל מפגרת בתשתיות התחבורה הציבורית, בתשתיות הכבישים שצרים מלהכיל את מספר הרכבים הפרטיים ההולך ועולה וגם במוכנות לתחבורה אוטונומית. לכל אלו מתווסף מרכיב חשוב נוסף חשוב – חינוך. תאונות רבות היו יכולות להימנע בזכות נהיגה רגועה ובטוחה יותר, ומודעות רבה יותר לסכנות שבדרך.
לעתים נראה שלא אכפת לנו שכל יום נהרג אדם בכבישים. אבל אסור שנתרגל. גם במלחמה הזו חייבים לנצח. חייבים להאמין ולפעול לטיפול בתשתיות הכבישים, לקידום תחבורה ציבורית איכותית ובטוחה, לחיזוק החינוך לבטיחות בדרכים ולהכנסת טכנולוגיות מתקדמות דוגמת תחבורה אוטונומית, רחפנים שיכולים לחסוך נסיעות רבות ועוד.
חייבים להאמין ולפעול. לא בראייה מגזרית, אלא בראייה לאומית. אנחנו יכולים להיות נורבגיה שהורידה את מספר ההרוגים בדרכים ביותר ממחצית, צריך רק לשנס מותניים, לתקצב, לעשות ולהציל חיים.