החלטת בית המשפט העליון לבטל את התיקון לחוק יסוד: השפיטה היא אירוע בעל ערך היסטורי ומשפטי אדיר למדינת ישראל. אני מעריך כי מרבית הציבור מבין זאת ברמות כאלה ואחרות. התיקון שבוטל קבע כי מערכת המשפט לא תוכל להעמיד במבחן של סבירות את פעילות הממשלה או שריה, ובדגש מיוחד, אפילו אם עוסקים בנושאים של מינויים אישיים לתפקידי מפתח בשירות המדינה, או במקרה שבו שר אינו מפעיל את סמכותו. משמעות תיקון זה חייבת להיות ברורה לכל: זה ריכוז של כוח גדול מדי בידי הממשלה ושריה. זה במידה רבה ביטול יכולת מערכת המשפט להעמיד במבחן את סבירות ההחלטות של הממשל, וזה עלול להוליד עריצות שלטונית ואף הפרת האיזון של הפרדת הרשויות כפי שעוצב עד היום בישראל.
למקרא פסק הדין, אי אפשר שלא להתרשם מרוחב ועומק היריעה של תוכנו. הוא לא מבוסס על פרשנות של חוק אחד; הוא מבוסס על הבנת הדמוקרטיה הישראלית וערכי היסוד של המדינה. מנגד, אני חייב להביע את אכזבתי. שבעה משופטי בית המשפט העליון הגיעו למסקנה שצריך להשאיר על כנו תיקון חמור זה ולהעצים את כוח השלטון מול האזרח ומול מערכת המשפט. אין זה משנה מה היו הנימוקים של אותם שבעה שופטים. יהיו שיקוליהם מעמיקים ברמה המשפטית ונאצלים מאין כמותם, הם נכשלו כישלון גדול.
בשלב זה איני מתייחס לכלל נימוקיהם, שכן במקרה זה הם שוליים בעיניי משום שמה שעומד על כף המאזניים הוא עתיד המדינה כפי שהכרנוה והזדהינו עמה במשך עשרות שנים מיום היווסדה, ובראייה לטווח ארוך, אפילו איום על עצם קיומה על שום פיצול העם. חלק גדול מהציבור הליברלי במדינה לא יכול לקבל שינוי זה או אחרים במסגרת הרפורמה המשטרית. שמונה שופטים נכבדים הבינו את המציאות השוררת בישראל,ואת הסכנות לעתידה, בעוד ששבעה שופטים לא השכילו להבין את הסכנות הטמונות בתיקון האומלל לעתיד המדינה.
האם באמת כל אותם שבעה שופטים שהתנגדו לפסילת החוק לא השכילו להבין מה שבצורה פשוטה הבין כבוד השופט יצחק עמית - שמינויים מטעם ממשלה ושרים ללא ביקורת שיפוטית מהווים “סיכון להשחתת השירות הציבורי ולפגיעה בטוהר המידות, כתוצאה מפוליטיזציה של הדרג המקצועי”? האם הם לא הבינו שהדמוקרטיה הישראלית היא דמוקרטיה של בחירות לכנסת אך היא מולידה לנו קואליציה נטולת ערכים, כאשר השיקול הקואליציוני הוא הערך העליון, שמוחק ורומס ערכים אחרים, ואפילו ערכי יסוד של המדינה?
ואם צריך הוכחה לכך, הבה לא נתעלם מהמצב שבו ממשלות ישראל לדורותיהן, כדי לשמור על שלמות הקואליציה, מוכנות לצוות על חלק מהציבור להגן על המדינה ואף לאבד את חייו, כפי שמתרחש בימים אלה, בעוד שבאותה נשימה הן נאבקות שלא לגייס חלק גדול מהציבור להגנת המדינה. הרי זוהי האפליה הזועקת ביותר - בין דם לדם. שום דבר במורשת ישראל, גם בזמן התקומה הלאומית העתיקה שלנו, לא פטר מי שלומד תורה מלהגן על המדינה מפני אויביה. כניעה מבישה לתועלת מפלגתית.
עולם המשפט לפעמים מנתק עצמו מעולם המציאות. הוא שקוע עמוק מדי בעקרונות המשפט הפורמליים והמופשטים ומוכן, במבחן התוצאה, להקריב ערכי יסוד. בעיניי, עתיד המדינה חשוב קצת יותר מכל עיקרון משפטי.
אפילו משפטנים דגולים מארצות הברית, יהודים התומכים בממשלה הנוכחית, נגררים לשגיאת יסוד. פרופ’ אלן דרשוביץ, אחד מהמשפטנים הדגולים בעולם, טען ברשימה שפרסם ב"ג’רוזלם פוסט" שלאף מערכת משפט בעולם אין את הכוח שיש למערכת המשפט בישראל. זהו מחקר השוואתי של כוח הביקורת השיפוטית בעולם מול זרועות הממשל. אבל הבעיה היא ההתעלמות המוחלטת מכך שהדמוקרטיה הישראלית אינה בת השוואה לדמוקרטיות האחרות. חסר לנו חלק גדול מהתרבות, המסורת וההגנות שיש בדמוקרטיות אחרות בעולם.
כפי שציינתי, בדמוקרטיה הישראלית שולטים שליטה מוחלטת האינטרסים של שלמות הקואליציה, ולא זכויות היסוד של הציבור, זכויות הפרט ושימוש הולם ונכון במשאבים של הציבור. בדמוקרטיה הישראלית אנו זקוקים נואשות למערכת משפט חזקה שתשמור על ערכי המדינה הזו, כי הם לא יישמרו על ידי כנסת ישראל או ממשלתה.
שני מחנות בבית המשפט העליון: אחד קושר החלטתו למציאות הקיימת בישראל, ואילו השני מתעלם מהמציאות השלטונית, מאופייה ודרך פעולתה. איני נכנס, בשלב זה, לטיעונים של אותם שבעה שופטים שרצו להשאיר את התיקון לחוק יסוד השפיטה על כנו. הנושא לא ירד מהר מסדר היום, וארשה לעצמי התייחסות עניינית לנימוקיהם בעתיד.