בשבוע שעבר חוסל ברובע דאחייה בביירות סלאח אל־עארורי, סגן ראש הלשכה המדינית בחמאס, בתקיפה, שעל פי פרסומים זרים, מיוחסת לישראל. יחד איתו חוסלו עוד בכירים בארגון הטרור. כששמעתי על החיסול שמחתי מאוד, כי הרגשתי שישראל סוף־סוף מורידה את הכפפות ומתחילה לעשות סדר ובכך אומרת לכל אותם מרצחים ארורים ושפלים שהם לא חסינים ושידנו הארוכה תגיע לכולם.
החיסול הזה הוא התחלה של שינוי הדיסקט שעליו אנחנו מדברים כל הזמן, אבל יש בי חשש גדול שזה רק חיסול נקודתי חשוב ולא באמת למדנו מה צריך לעשות.
קראתי השבוע ידיעה שלפיה יש גורמים הבוחנים חזרה של תושבים עזתים לצפון רצועת עזה בקונסטלציה מסוימת ואני רותח מזה! באיזה עולם הגיוני מאות אלפי אנשים מתושבי ישראל מפונים מבתיהם כבר שלושה חודשים ואצלנו מדברים על התושבים העזתים?
מה עוד צריך לקרות כדי שנבין שהתושבים העזתים לא צריכים לעניין אותנו. חמאס הוא האחראי הבלעדי למצבם וצריך להתעניין בהם ואם הוא לא עושה את זה זאת בעיה שלו.
באשר לגזרה הצפונית, אני מודאג מאוד מהמדיניות הלא ברורה שלנו. חיזבאללה יורה רקטות ומשחק איתנו איך שבא לו ואנחנו רק מגיבים נקודתית ומדברים על "פתרון מדיני ודיפלומטי". שר הביטחון אמר: "אנחנו מעדיפים את החלופה המדינית". אני לא מבין למה אנחנו מפרסמים לאויב את התוכניות שלנו. נסראללה מבין רק כוח ועם ארגון טרור אין לנו מה לנסות לעשות דיפלומטיה. ארגון טרור צריך להכניע ולא לחבק.
תושבי הצפון לא יהיו יותר ברווזים במטווח וגם להם מגיע ביטחון בדיוק כמו לשאר תושבי ישראל. כל הדיבורים ה"יפים" האלה על כך ש"המצב לא יחזור להיות אותו הדבר" לא מעניינים אף אחד יותר. אלה רק סיסמאות ולא יותר, וזה כבר נמאס.
אני חייב להתייחס לדיווחים שלפיהם בכירים במערכות הביטחון שלנו עסוקים בסוגיית "היום שאחרי". "היום שאחרי" הוא נושא מדיני טהור ורק הדרג המדיני צריך להתעסק בו. בכנות, לא מעניין אותי מה יהיה שם. בתפיסה שלי עזה צריכה להיות עיי חורבות, תושבי עזה צריכים לשלם על מה שחמאס עשה לנו.
התחלנו סוף־סוף לדבר ערבית, ועכשיו אסור לנו לעצור, כי במזרח התיכון מבינים רק כוח ועוצמה ולנו אין אפשרות אחרת חוץ מניצחון.