מלחמת חרבות ברזל: הצעה קטארית חדשה לשחרור חטופים והפסקת הלחימה דווחה אתמול (רביעי), לפיה ראשי חמאס ברצועת עזה יוגלו אל מחוצה לה, לאחר מכן ישוחררו כלל החטופים במספר שלבים, ולבסוף צה"ל יפנה את רצועת עזה.
קטאר מאשרת: מתמקדים בהפסקת הלחימה והגעה לעסקת חטופים
"הם בסכנת חיים מיידית": אלה המחלות הכרוניות של החטופים בעזה | בלעדי
אפתח בשורה התחתונה והמהותית – במזרח התיכון בן זמננו אין אפשרויות טובות או רעות. יש אפשרויות רעות, ורעות פחות. לענייננו, יש לשחרר את כלל החטופים במהירות האפשרית, גם תוך תשלום מחיר משמעותי ואולי לא פופולרי בזמן הקרוב. לאחר חזרתם, ועל פי החלטה ישראלית ובעת הצורך, לחזור ולפגוע בכל פעיל או אינטרס חמאסי ברצועה; ובכלל, בדגש על חיסול ראשי חמאס, היכן שלא יהיו. אין ניצחונות שלמים, אין ניצחונות נקיים, אין ניצחונות ללא תשלום מחיר, אבל יש ניצחונות, ואחרי שבעה באוקטובר, אנחנו צריכים וראויים לאחד כזה.
בהקשר זה, יש אשר ישאלו "איך ישראל תוכל לשוב ולפגוע בחמאס לאחר הסכם שכזה?", הסכם שכל תכליתו מבחינת חמאס הוא לשמר את עצם קיומו. אין ספק, לפחות לא לי, שהיום הראשון לתום המלחמה יהיה גם היום הראשון לבנייתה מחדש של התנועה וכוחה הפוליטי והצבאי.
לאור שורות אלו, אתייחס לשני אדנים מציאותיים: הראשון, סוגיית הגליית מנהיגי טרור או פעילים מוסלמיים מרכזיים ממכורתם לתאי שטח אחרים. השני, חתימה על הסכם, והאפשרות להפר אותו בהתאם לנסיבות.
ניסיון העבר בהגליית טרוריסטים מוסלמיים או פעילים רדיקליים ממקום מושבם לזירה או מדינה אחרת מצביע על כישלון מוחלט להשיג רגיעה או התמתנות בפעילותם, זו שבגינה הוגלו מלכתחילה. די אם ניזכר בהגלייתו של האייתוללה ח'ומייני, לימים מנהיגה הראשון של איראן האיסלמיסטית, אדם אשר הוגלה מאיראן לעיראק, לתורכיה, כמו גם לצרפת, שלא סייעה למשטר החילוני באיראן במאום.
אזכיר גם את גירושם של 415 מחבלים ופעילי טרור פלסטיניים על ידי ממשלת רבין ב-17 בדצמבר 1992, לאחר חטיפתו רציחתו של שוטר מג"ב ניסים טולידאנו, ובכללם גם פעילי חמאס מוכרים, כמו אסמאעיל הניה, מחמוד אלזהאר, ועבד אלעזיז אלרנטיסי. אלו ואחרים קשרו בלבנון ובסוריה קשרי טרור חדשים, ועם שובם, "ייבאו" לישראל את הקשרים ושיטות הפעולה מבחוץ.
השאלה בימינו אנו פשוטה, וגם התשובה פשוטה: האם הגליית יחיא סינוואר, מוחמד דף, מרואן עיסא, אבו עוביידה ואחרים תביא לשינוי דרכם? מובן שלא, זו תהיה תפישה דומה, במדינה שונה.
כאן עולה שאלה חשובה נוספת – "האם ישראל, בעקבות הסכם וקבלת החטופים, בעצם לא נותנת חסינות לתנועת החמאס ולראשיה?" התשובה הישראלית-מערבית היא כן, אבל התשובה המוסלמית-ערבית היא לא. אם יש משהו שלמדנו ביתר שאת לאחר שבעה באוקטובר, הוא לשבור קונספציות, ולבחון אימוצם של מושגים חדשים ותפישות חדשות, גם אם הם לקוחים מעולם האסלאם ומשרתים אותנו.
בהקשר זה בדיוק, בדת האסלאם קיים מונח הסכמי בשם הודנה. על פי חוקי ההודנה, שליט/מנהיג מוסלמי יכול לחתום הפסקת אש שנים רבות קדימה, ולהפר את הסכמתו לאותה הפסקת האש עליה חתם בנסיבות המתאימות לו, עת הוא צריך להכריז על כך, ולנקוט פעולה אופרטיבית.
לא אלאה את הקוראות והקוראים בהיסטוריית המונח (למתעניינים - חוזה חודייביה בין הנביא מוחמד לאנשי שבט קורייש במכה בשנת 628 לספירה הנוצרית, שהוא אב טיפוס של הסכם שלום/אי לוחמה באסלאם), רק אמליץ לנקוט באותה השיטה בדיוק – ישראל תתחייב על פי ההצעה הקטארית, למשל, ולאחר שחרור כל החטופים בכל השלבים, תפר באמירה ובמעשה את ההסכם, ותמשיך לפעול למיגור חמאס. למי מביננו ששכח, בשבעה באוקטובר ב-6:29 בבוקר חמאס הפרה הפסקת אש עם ישראל, ולא בפעם הראשונה.