מי שלא צפה בטיעונים של דרום אפריקה היום הפסיד. הדיון אפשר לצופה הישראלי/ת להתחבר לעולם. הסיפור שדרום אפריקה ספרה מוכחש לחלוטין בתקשורת הישראלית. בעזה קיים אסון בקנה מידה עצום שהדיון נתן לו צוהר. הילדים שנותרים לבד כי כל בני המשפחה נספו; ניתוחי כריתה ללא חומרים מרדימים; 1.9 מיליון עקורים. לא משנה מה הדעות הפוליטיות שלנו, על כל אלו אנחנו חייבים לדעת. התקשורת שלנו מקדמת בורות, ואת הבעיה הזו דרום אפריקה עוזרת לנו לפתור.
חנן בן ארי, ואטורי ואליהו: הרשימה החלקית של "כוכבי" האג
אבל הייתה בעיה בטיעון של דרום אפריקה. המידע שהדרום אפריקאים מביאים הוא סלקטיבי מאוד. "כולנו היבטנו באימה באירועי השבעה באוקטובר", אמר הפרופ' שטען בשם דרום אפריקה, ג'ון דוגארד. אבל מי שקרא את המסמכים והאזין לדיון בלי להכיר את האירועים, יכול היא לחשוב שלפני השבעה באוקטובר ואחריו, הכוחות הפלסטינים לא ירו כדור. עשיתי חיפוש במסמך שהדרום אפריקאים הגישו כדי לבדוק אם מאוזכרים לוחמים פלסטינים או מנהרות של החמאס. להגיד שיש שם אזכור חלקי זו הנחה. אמנם לקראת הסוף, אחד מעורכי הדין הדרום אפריקאים התייחס במובלע לאלימות הפלסטינית – "אנחנו לא יכולים לתבוע את חמאס כי חמאס איננה צד לאמנה". אבל הדברים רחוקים מלהיות מפורשים.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
למה, אם כן, בחרו עורכי הדין הדרום אפריקנים למחוק את הפעילות הצבאית הפלסטינית? בתור ישראלים הנטייה הבסיסית שלנו היא אולי להגיד שזוהי אנטישמיות. אבל האמת שלא להזכיר את הפעילות הזו זה בעייתי גם מהצד הפלסטיני. זה הופך את הציבור בעזה לציבור של קרבנות סבילים. אבל מספיק לצפות באלג'זירה רבע שעה כדי לראות את הירי הפלסטיני במרכבות ואת דובר החמאס אבו עובידה מתחרה בזמן המסך של דניאל הגרי. גם אם באלג'זירה מגזימים, הפלסטינים רחוקים מלהיות סבילים.
הסיבה החשובה לכך קשורה באסטרטגיה משפטית. הקטגוריה המשפטית של רצח העם היא מובחנת מפשעי מלחמה, ורק אם מדובר ברצח עם -- ולא פשעי מלחמה – יש לבית הדין סמכות להתערב. במלים אחרות, בלי קשר לעובדה שאכן קורים דברים איומים לאזרחים הפלסטינים, כדי לקבל סעד, עורכי הדין חייבים לדחוף אותם למשבצת המסוימת של רצח עם.
תגידו: ברור שדרום אפריקה לא תציג את הטיעונים של ישראל. בהליך אדברסרי - כזה שמתקיים בין שני צדדים - זה התפקיד של ישראל. אבל שימו לב: ההליך המתקיים כעת מול בית הדין הבינלאומי הוא לא הליך שבו דרום אפריקה מייצגת את הפלסטינים. אם דרום אפריקה הייתה מייצגת את הפלסטינים, זה היה מובן שהיא תציג עובדות מהצד שלהם. יכול אפילו להיות שהייתה לדרום אפריקה חובה אתית להציג את העובדות ככה. אבל מדינה אחת לא יכולה להיות עו"ד של מדינה או ישות פוליטית אחרת. כפי שהסביר דוגארד, האמנה הרלבנטית נותנת לדרום אפריקה זכות תביעה כדי לייצג את האינטרסים שלה: לא להשתתף בג'נוסייד. אינטרס זה, שלא כמו האינטרס בהליך אדברסרי – הוא להביא בפני בית הדין את כל העובדות. אלו כוללת פעילות צבאית וככל הנראה, פשעי מלחמה, משני הצדדים (גם אם בשיעור וחומרה שונים).
משפטית, הדרום אפריקאים לא חייבים היו להכחיש את המלחמה. אילו רצו בכך, יכלו עורכי הדין שלהם להציג את כל העובדות, כולל הפעילות הצבאית הפלסטינית, ולהגיד שמדובר בג'נוסייד בהקשר של מלחמה. אין בעיה משפטית עם זה. אבל הבחירה לא לעשות כך גם היא אסטרטגיית ליטיגציה. דרום אפריקה ידעה שמדובר במלחמה, אבל חששה שהצגה כזו של הדברים תקשה עליה לטעון שמדובר ברצח עם. כפי שהדגיש החוקר דירק מוזס, ג'נוסייד נתפס כמשהו שקורה ל"קרבן התמים". ובמצב שלא מדובר ברצח עם, אלא "רק" בפשעי מלחמה, אין לבית הדין סמכות.
האם משמעות הדברים היא שדרום אפריקה תכשל כשבית הדין ישמע מחר את ישראל, שללא ספק תדגיש את הפעילות הצבאית הפלסטינית? ההליך הנוכחי הוא לצו ביניים להפסקת אש, ולדעתי בשלב זה דרום אפריקה תצליח. הסיפור האנושי שהיא מביאה הוא חזק ודחוף, והרף הראייתי הדרוש לה כרגע הוא נמוך יחסית. אבל אם להסתכן בתחזית, אני חושב שבהליך העיקרי – הליך שבו תיבדק השאלה אם ישראל אכן בצעה רצח עם ממש – דרום אפריקה אכן תכשל. יהיו אשר יהיו הקשיים המשפטיים והמוסריים במלחמה שמנהלת ישראל, ההצגה של האירועים כאילו לא מדובר בעימות מזוין, תפעל לרעת הטיעון של דרום אפריקה.
פרופ' איתמר מן הוא חוקר דין בינלאומי ותיאוריה משפטית ופוליטית באוניברסיטת חיפה