קיבוץ ניר עוז, שהוקם כהיאחזות נח"ל ב-1955 על ידי גרעין של הקיבוץ הארצי, שוכן מול חאן יונס. בשבעה באוקטובר הוא היה ליישוב שנפגע הכי הרבה מהטבח שביצעו מחבלי החמאס.
העיר שדרות הוקמה כמעברה ארבע שנים קודם לקיבוץ ניר עוז. בשבעה באוקטובר התרחש בעיר קטל אכזרי בו חדרו לעיר עשרות מחבלי חמאס מהרצועה ורצחו מעל ל-50 מתושבי ושוטרי העיר, חטפו שני אזרחים וכבשו את תחנת המשטרה שבעיר.
המושב נתיב העשרה, שבתיו שוכנים על גבעה המשקיפה אל בית חאנון בעזה, הוקם ב-1982 במקומו של יישוב זהה שהיה קיים בחבל ימית ופונה בעת פינוי החבל. בשבעה באוקטובר השתלטו על המושב מחבלים, שחלקם חדרו לישראל מרצועת עזה בעזרת מצנחי רחיפה ממונעים, רצחו 21 מתושביו וחטפו תושב.
חוט של גבורה, הקרבה ועוז רוח מקשר בין שלושת היישובים הללו. למרות רקעם השונה, כולם מהווים את תמצית הסיפור הישראלי - התיישבות, ביטחון, פיתוח וחיים על קו הגבול. כולם מספרים גם את סיפורו של הנגב, האזור הגדול ביותר במדינה וגם ההבטחה הגדולה ביותר הבלתי ממומשת עדיין.
הצהרות חלולות על פיתוח הנגב
אסור לייפות את המציאות - בשבעה לאוקטובר 2023 הנגב המערבי נכבש באופן חלקי ונהרס עד כדי חורבן, על ידי כוחות החמאס (ללא טנקים ומטוסים) שהגיעו עד לאופקים, כ-10 ק"מ בלבד מבאר שבע ולמעשה בפאתי באר שבע.
אנחנו, האזרחים מן השורה, האמנו כפתאים להצהרות הגנרלים והמדינאים שאנו "מעצמה צבאית אזורית". נתנו אמון במשפטי המחץ: "יהיה בסדר", "אפשר לטייל בדרום אדום בשדות ובמרבדי הכלניות" ובעצם לחיות את השגרה, כי "יש מי שדואגים לנו". התמודדות? לכל היותר עם משבר האקלים. "אפשר לישון בשקט, על אחריותנו". אז התעוררנו לבוקר השבעה באוקטובר שישנה את פני המדינה ובוודאי את פני הנגב.
הפקרת היישובים היא חלק ממסכת שלמה ועגומה של הזנחת הנגב והותרתו מאחור. בשבעה לאוקטובר המדינה לא היתה בנגב ולא הייתה בשביל תושבי הנגב. המדינה הפרה את החוזה כלפי אזרחי ישראל תושבי הנגב ולא תפקדה כלל, ואולי זוהי נקודת השפל, ה-"Ground Zero" של המדינה והנגב גם יחד.
מאז בן-גוריון, פוליטיקאים מכל הקשת הפוליטית התהדרו כממשיכי דרכו וחזונו - חזון פיתוח הנגב. כמובן שאין ולא היה כל בסיס וערך להצהרות חלולות אלה.
בעודי כותבת שורות אלה התבשרנו ששדה התעופה הבין-לאומי השני של ישראל לא ייבנה בדרום אלא בצפון. תזכורת: מאז בניית בסיס נבטים בנגב ב-1981 תוכנן שייבנה לצידו שדה תעופה אזרחי בין-לאומי. מיותר להסביר מה חשיבותו לנגב. עכשיו הכריעה הממשלה ששדה התעופה לא ייבנה בנגב, 42 שנה לאחר רצף של הצהרות והבטחות שכך ייעשה ועל בסיסן זכתה לאמון ציבור גדול של בוחרים, שעכשיו מתברר שהיה נאיבי.
נושא הקמת שדה תעופה בנגב היה חלק מההבטחות של הממשלות האחרונות ובעיקר של שרת התחבורה, מירי רגב. הנה לנו דוגמה מוחשית, נוספת יש לומר בצער, להצהרות חסרות כל ערך - הן של המנהיגות הפוליטית והן של המנהיגות הצבאית. אך מתוך מציאות עגומה זו עלינו להביט לעבר העתיד.
תכנית חשובה, אך חלקית
הדיבור על העתיד אינו בעלמא. השיח אודות "היום שאחרי" תופס היום את הכותרות, אבל בעיקר בהקשר ביטחוני-מדיני. הגיע הזמן לדבר גם על השיקום של יישובי העוטף והפיתוח של הנגב כולו לאחר המלחמה. נקודה מרכזית - אין שיקום ופיתוח ללא חיזוק כל הנגב והעיר באר שבע, בירת הנגב, כמרכז מטרופולין אזורי. כל הנגב נפגע במלחמה ואסור להסתפק בשיקום יישובי עוטף עזה. יש לגבש את תכנית השיקום תוך התייחסות אל הנגב כאל אזור אורגני המתפקד כמכלול אזורי. רק תכנית פיתוח ושיקום שתכלול את באר שבע כבירת הנגב ואת כל חלקי הנגב תיצור סינרגיה אזורית ותנופת פיתוח כוללנית.
בקרוב תציג מינהלת תקומה - שהוקמה במטרה לשקם את יישובי עוטף עזה - את התכנית האסטרטגית לשיקום עוטף עזה בפני הממשלה. מדובר בתכנית חמש-שנתית הכוללת צעדים מעשיים לביצוע עד לשיקומו המלא של חבל ארץ מופלא זה. התכנית כוללת שיקום וחידוש תשתיות, הקלות רגולטוריות, שנועדו לעודד הגירה לחבל, סלילה של כבישים מרכזיים באזור, שדרוג מערך התחבורה הציבורית במרחב, גיבוש מתווה להשקעות בתשתיות טכנולוגיות בתחומים שונים.
מדובר בתכנית חשובה ומעשית, אך חלקית. כאמור, אין שיקום אמיתי של יישובי הנגב המערבי ללא פיתוח של הנגב כולו, כאשר העיר באר שבע נמצאת במרכזו ולכן יש להחיל את האסטרטגיה של מנהלת תקומה על מרחב הנגב כולו, כשבאר שבע בטבורו.
באר שבע היא עיר העתיד ולא רק משום שכך קבע מחקר של אוניברסיטת ברנדייס שהעריך שהעיר תהיה מוקד טכנולוגי עולמי מוביל. בעיר מתכנסים היום עוגני צמיחה צבאיים-כלכליים-טכנולוגיים על פני שטח גיאוגרפי עצום ופנוי לקליטת אוכלוסייה חדשה, צעירה ואיכותית ובהם קריות התקשוב והמודיעין של צה"ל ומפעלים של התעשיות הביטחוניות. הכל מתכנס בנגב שבטבורו יושבת העיר באר שבע, עם אוניברסיטה מתקדמת ומכללות טכנולוגיות, עם רובע חדשנות, עם תעשייה ועם טכנולוגיה. סנכרון תכנית תקומה עם בירת הנגב חייבת ליצור מטרופולין מתקדם, ואטרקטיבי שימשוך את ישראל למעלה.
פיתוח המטרופולין הדרומי הוא אינטרס לאומי
הפיכתה של העיר באר שבע למטרופולין בעל עוצמה כלכלית-חברתית היא אינטרס לאומי מהמעלה הראשונה זה הגיונו של מטרופולין - גרעין עירוני חזק שמחבר אליו עשרות יישובים מסוגים שונים ובעלי עוגני צמיחה שונים לכדי אזור חזק אחד הגרעין מספק בין היתר שירותים ליישובים במרחב וגם ניזון מהם.
בהינתן שתכנית תקומה תחול על הנגב כולו, כל המגמות הללו יכולות להתכנס לווקטור אחד משמעותי, שיביא סוף-סוף למימוש החזון הבן-גוריוני של פיתוח הנגב.
את כל זה יש לעשות עם פחות דיבורים והצהרות ש"גם הנגב עוד יהיה פורח", שנועדו לקנות תהילה רגעית, והרבה יותר עבודה ומעשים. דור שלם, שכרגע מגויס למילואים, ממתין לבשורה ויבוא חשבון עם הקברניטים לאחר המלחמה על אי עשייה
מתוך המשבר נפתחת הזדמנות היסטורית
בשנה שחלפה, 2023, צוינה שנת ה-50 לפטירתו של דוד בן גוריון. בשל המלחמה, האירועים נדחק לקרן זווית. אך חזון בן-גוריון להפרחת הנגב חי, נושם ובועט ומצפה סוף סוף להגשמה.
בן- גוריון הטיף לפיתוח הנגב בשל ארבע סיבות מרכזיות: ביטחונית, כלכלית, דמוגרפית וחינוכית-ערכית. הוא גם העריך שהנגב יהיה שערה האסטרטגי של ישראל לעולם השלישי המתעורר. כל הסיבות הללו תקפות גם כיום, בניואנסים כאלה ואחרים.
על פי תחזיות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אוכלוסיית ישראל צומחת בקצב מהיר וצפויה למנות כ-17 מיליון תושבים עד שנת 2048. באם ימשיכו המגמות הנוכחיות, צפויים לחיות במרכז הארץ כ-13 מיליון תושבים, ואילו בנגב ובגליל, המהווים כ-75% משטחה של המדינה, יחיו כ-25% מהתושבים בלבד. ריכוז זה הוא מסוכן לעתידה של ישראל. קודם כל ביטחונית, בשל האיום של אויביה האסטרטגיים של ישראל על ריכוז האוכלוסייה במרכז. אך הסיכון הוא לא רק ביטחוני. שום מדינה חפצת חיים לא תוכל להסכים עם מצב שבו מרבית המשאבים הכלכליים, התרבותיים והחברתיים ירוכזו באזור צר וצפוף אחד.
בן-גוריון הדגיש כי פיתוח הנגב פירושו יהיה העתקתה של נקודת הכובד הישראלית מרצועת החוף - הפגיעה והצרה - לשטח עצום פנוי והבלתי שנוי במחלוקת של הנגב. חזון בן-גוריון אולי לא יהיה עוד אות מתה. אנו חיים בנקודת זמן היסטורית, כאשר מתוך המשבר נפתחת הזדמנות של פעם בדור. בפעם ראשונה אנו יכולים לתכנן ולהקים את הפרק הבא בסיפורה של ישראל, מתוך ראייה רחבה, עמוקה וארוכת-טווח. ההיסטוריה לא תסלח לנו אם נחמיץ את השעה. ההיסטוריה לא תסלח לקברניטי המדינה אם לא יתרוממו לגודל השעה.
זה לא הזמן לשגרה, זה לא הזמן לתירוצים חלולים על היעדר משאבים, זה לא הזמן ליום של קטנות. זה הזמן לתנופה אדירה המגובה בחזון מרחיק ראות. פיתוח הנגב והעוטף הם-הם המשימה החשובה ביותר של הדור הנוכחי ועליה תקום או תיפול מדינת ישראל.
הכותבת היא מנכ"לית קבוצת לוצאטו, פעילת ציבור ויו"ר "עמותת ישראל למען הנגב"