כל היסטוריון וכל תיאורטיקן צבאי יספר לנו, כי במלחמה מול מדינת אויב נדרש למפות את מרכזי הכובד שלה ולפעול מולם בשורה של מאמצים נוספים למאמץ הצבאי. את זאת יש לעשות במקביל ולא בטור. מרכז הכובד הצבאי הוא משמעותי ואותו יש להפיל, אולם הוא מרכז כובד אחד ולרוב הוא גם החזק שמולו יש להתמודד.
חשבו מסלול מחדש: גנץ ואיזנקוט, אם לא תעשו את הדבר הבא - תאבדו רבים מהתומכים שלכם
איזנקוט כתב בעבר מאמר חריף, הגיע הזמן ליישם אותו על הראש של נסראללה
בינתיים - הכלי העיקרי והכמעט בלעדי שמפעילה מדינת ישראל מול רצועת עזה (וגם בזירה הצפונית- אבל על זה בטור נפרד) הוא הכלי הצבאי – אש, תמרון ולוחמה בשטח בנוי. תפקידו של הכלי הזה הוא לשחוק עד דק ולהסיר את היכולות הצבאיות של חמאס, וכתוצר לוואי גם את היכולות השלטוניות של הארגון.
יתר המאמצים, הם משניים מאוד ביחס למאמץ הצבאי, ולמען האמת כמעט שאינם מורגשים בשלב זה של הלחימה. אלו הם מאפיינים של מבצע צבאי לא של מלחמה.
שיהיה ברור - היקף ההישגים הצה"ליים הולך ועולה ומצטבר מיום ליום ויתכן שנגיע בסופו של דבר לנקודת שבירה של החמאס. אולם, בשל תנאי הלחימה גרף ההישגים המצטברים הוא ליניארי מתון (לא אקספוננציאלי) ועם ממוצע אבידות 3-1 לוחמים ביממה. המשמעות ברורה – אנחנו בוחרים לפעול מול מרכז הכובד העיקרי והחזק ביותר של חמאס והכלי הזה מגיע עם שני נספחים בלתי נפרדים – משך זמן ארוך ואבידות בחיי אדם.
חמאס ממתין. לשיטתו, כל מה שהוא צריך הוא להחזיק מעמד עד שמישהו/משהו יחדול את ישראל מהמשך הלחימה, ואז הוא יגיח מבטן האדמה כ"מנצח" - זה נקרא "סומוד" – עמידה איתנה. הוא נשען על שתי רגליים – רגל צבאית שנפגעה באופן משמעותי אך לא מספיק כדי שבירה, ורגל אזרחית-שלטונית. בשלב זה חמאס אינו מעוניין בעסקת חטופים ולא מרכך את תנאיו והמשמעות היא שהלחץ הצבאי אינו מספיק ליצירת לחץ משמעותי שיכופף אותו לעסקה או לחילופין לכניעה.
גם אנחנו צריכים "סומוד" משלנו. אבל אצלנו המשתנים והלחצים הם רבים ו"הסומוד" שלנו קשה להשגה, וככל שחולף הזמן זה הולך ונעשה קשה יותר מאלף סיבות (פוליטיות, כלכליות, צבאיות, בינ"ל, משפטיות ועוד). לכן הלחץ הצבאי במתכונתו הנוכחית, אינו מספיק להישג צבאי גדול בזמן יחסית מועט ויתכן שלא יעמוד בלחץ דעת הקהל מבית ומחוץ.
אז מה אפשר לעשות עוד? מסתבר שהרבה. יש עוד כלים חוץ מהמאמץ הצבאי ונדרש להתחיל לאלתר לפגוע משמעותית גם ברגל השלטונית-אזרחית של הארגון. דיווחים רבים מהרצועה בשבוע החולף ממחישים כי לחמאס חשוב מאוד לשמר את תדמית השליט בעזה והוא מנצל את הסיוע ההומניטארי ככלי לשימור הרגל השלטונית שלו, לצד נוכחות מאסיבית בבתי החולים ושליטה על מערכי הטיפול הרפואי האזרחי ברצועה.
אם בתחילת המלחמה "נסגר הברז" לחלוטין, הרי שבהמשך המלחמה הוא נפתח מעט לדרישת ארה"ב והקהילה הבינ"ל כ"תשלום" ללגיטימציה עבור הפעולה הצבאית הישראלית. לאחר עסקת החטופים הראשונה נפתח הברז לחלוטין, הזמני הפך קבוע וישראל באופן מעשי כיום היא זו שביד אחת כותשת את חמאס אולם ביד השנייה מאפשרת לו "חמצן" בדמות מזון, דלק ותרופות. דיווחים אחרונים שמתחילים לזרום מהרצועה מעידים בדיוק על כך – חמאס משתלט על שיירות הסיוע ההומניטארי וחלוקת המזון ועל הסולר המסופק לרצועה, זאת לצד החזרת נוכחות אנשיו במרכזי הטיפול הרפואיים, כולל בצפון הרצועה. זו עבודה שמשתלמת לו פעמיים – הן לאספקת צרכיו הישירים לטובת הסומוד ואורך הנשימה, והן לטובת שמירה על תדמית הריבון ברצועה.
לכן, גם אם ישראל אינה רוצה לשלוט אזרחית ברצועה ביום שאחרי, הרי שבהיעדר מחליף לשלטון חמאס ובהיעדר דיון יסודי על היום שאחרי, עליה להפסיק לטמון את הראש בחול ולנהוג כאילו המישור האזרחי מתמצה רק בהכנסת משאיות עם אספקה לרצועה. חמאס לא רואה זאת כך, ומייחס הרבה חשיבות לנושא, וכדאי שגם אנחנו נתחיל לדבר בערבית.
סביר שבדיון עם העולם לא נוכל לצמצם את מה שכבר אושר להכנסה לרצועה, מבלי לשלם מחיר בדמות אובדן לגיטימציה בינ"ל שעלולה לפגוע בזמן הדרוש להשגת ההישג הצבאי. לפיכך, על ישראל להתמקד במאמץ לניהול זמני (זמני בלבד) של המישור האזרחי. זה דורש עוד חיילים ומערכים שונים אבל זה מחיר פעוט ביחס לאי השגת ההישג ולשימור שלטון חמאס (בטח במערכה שמוגדרת כמלחמה ולא כעוד מבצע צבאי).
העיקרון הבסיסי הוא שישראל, יתכן באמצעות גורמים מקומיים שברצוננו לחזקם, תהיה אחראית על חלוקת הסיוע ההומניטארי בדגש לדלק ולסולר, בנקודות קבועות מראש ונוחות מבחינה צבאית שתקבע לעצמה. זו תתאפשר רק עם נוכחות ישראלית בצד הפלסטיני של מעבר רפיח ולאורך התוואי שבין רפיח המצרית לזו הפלסטינית, או לחילופין בציר יבשתי מצפון לרפיח שמבתר את רפיח משאר הרצועה ונוכחות ישראלית קבועה בצפון הרצועה (אזור בשליטה לשלנו) שתמנע מחמאס לחזור ולהיות מעורב אזרחית. כמו יתירה מזאת, ישראל היא זו שצריכה להיות אחראית ישירות לחלוקת הסולר לנציגי בתי החולים (כולל לאלו המצויים בשטחים שאינם בשליטה ישראלית לפי שעה).
רק באופן הזה, ניתן יהיה להגביר משמעותית את הלחץ על חמאס, לדחוף לעסקת חטופים שנייה בתנאים נוחים יותר לישראל, ולפגוע מהותית במעמדו כריבון בעיני האוכלוסיה בעזה תוך הכנת הקרקע ליום שאחרי. ולכל אלו השוללים כל נגיעה ישראלית בנושא האזרחי אומר כי מנגנון ניהול חלוקת הסיוע אינו שווה ערך לשליטה אזרחית ישראלית והמחיר שנשלים כאן קטן בהרבה מהמחיר נשלם באובדן חיילים בלחימה ארוכה מאוד ובתדמיתנו ביום שאחרי. מזכיר כי אנו במלחמה ולא בסבב נוסף של מבצע צבאי ברצועה.
הכותב הינו לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון של צה"ל