"ואכן, זוהי הצעת פשרה, והיא נוגעת אך ורק לזכות אחת מכל זכויות האדם, אולי הזכות החשובה ביותר: זכותו של האדם לחייו, לחירותו, לכבודו – הזכות שבלעדיה אין חברת תרבות; הזכות שבלעדיה אין דמוקרטיה; הזכות שבעצם היהדות נתנה לעולם, שאדם נברא בצלם ואין הוא רכוש, ואין הוא קניין, ואין משעבדים אותו, ואין הוא עבד. כל אדם מכוח עצמו יש לו זכויות שעמן הוא נולד".
דברים אלה אמר ח"כ אמנון רובינשטיין ב־10 בדצמבר 1991, בזמן הדיון במליאת הכנסת בקריאה ראשונה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
עם אמירת דברים אלה הונח היסוד למה שכונה לאחר מכן התכלית שלובת הערכים של סעיף המטרה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר מטרתו הייתה לעגן את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
ב־20.1.2002 נערך במרכז הבינתחומי ערב הוקרה לפרופ' רובינשטיין ז"ל לרגל מלאת לו 70 שנה. הוזמנתי לשאת דברים. ובאותו אירוע אמרתי את אשר צוטט פה לעיל.
אני חוזר בהמשך על מה שגם אמרתי אז: שראיתי תמיד ואני רואה אף היום בפרופ' אמנון רובינשטיין אחד מאישי הציבור הפוריים ביותר, עשיר מעש ועשיר חשיבה, ולאמיתו של דבר גם אחד מהאישים הפוליטיים הדגולים ביותר שאותם הולידה מדינת ישראל.
לאמנון רובינשטיין הרבה זכויות בתחום הציבורי. הוא היה איש אקדמיה, פובליציסט בולט ומשפיע בעיתון "הארץ", מייסדה של תנועה פוליטית בשם "שינוי", 25 שנה חבר הכנסת; קיבל ארבעה תיקים בתקופות שונות בממשלת ישראל: שר התקשורת, שר האנרגיה והתשתית, שר המדע והטכנולוגיה ושר החינוך.
ובנוסף על כך, המומחה מספר אחת במשפט חוקתי. ספרו "המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל" על חמש מהדורותיו, הוא המקיף ביותר בתחום החוקתי.
פרופ' רובינשטיין לא רק כתב על המשפט החוקתי, הוא גם עשה אותו. אם הייתי צריך היום להבליט מאפיין ייחודי מרכזי באופיו, הייתי אומר שמה שהבליט במיוחד את פועלו הציבורי של רובינשטיין היה המאבק הבלתי פוסק לביסוס ערכי היסוד במדינת ישראל. נגד כפייה דתית; הגדרת זכויות היסוד של היחיד; שירות ציבורי המשרת ישירות את תושבי המדינה ואזרחיה; ביסוס ערכי השיטה הדמוקרטית; וכלכלה ליברלית חופשית. אמנון רובינשטיין הגיע לפוליטיקה ולכנסת מעולם האקדמיה עם מטען אישי גדול.
הייתי מאוד שמח אם דמותו של אמנון רובינשטיין תהווה מודל ואף השראה לפוליטיקאים שיש לנו כיום ואשר יהיו לנו בעתיד. כן, להיכנס לזירה הפוליטית ולהשפיע מבפנים.