מה שמתחולל במקומותינו בימים אלו הוא הזיה מוחלטת: בעיצומה של מלחמה, שלא מסתמן מוצא ריאלי ממנה, מול אויב שקם עלינו לכלותנו, מתנהל במקביל, קמפיין תזזיתי להפלת הממשלה המנהלת את המערכה מול האויב.
מחאת תושבי הצפון נגד התנהלות הממשלה עולה מדרגה
השפל הפוליטי בסקרים של מפלגת השלטון מוציא את מתנגדיה הקבועים מדעתם, והם מתנהלים כמו היו להקת כרישים מורעבת החגה סביב טרף מדמם, אחוזת חרדה שמא יתאושש והיא תחמיץ את השעה. בשנים עברו לא החלה עונת הסקרים האינטנסיבית אלא בשנת הבחירות עצמה. בקדנציה הזו, צצו הסקרים כמו פטריות בטרם גשם מיום כינונה של הממשלה הנוכחית.
וכך, שלוש שנים לפני מועד הבחירות הקבוע בחוק, אנו מוצפים בסקרים נעדרי חשיבות מלבד העונג שהם מסיבים למתנגדי הממשלה. דווקא את הסקר המשמעותי האחד שבכוחו לפתוח צוהר להבנת מציאות חיינו הפוליטית, אין סוקר שיעז להציע. וגם אם יימצא סוקר אמיץ שיעז לשאול את השאלה המפחידה, התוצאה לא תשקף, אלא אם כן הנסקר יחובר למכונת אמת. והשאלה היא: עמוק בלב, ממי אתה מייחל להיפטר יותר, מראש הממשלה בנימין נתניהו או ממנהיג חמאס יחיא סנוואר?
התוצאה תהיה יותר מרשימה ממפתיעה לא רק בפאבים בתל אביב. כי השנאה בעיניים לאויב שבתוך הנגמ"ש, הזכורה לרע מימי בלפור בקורונה ומימי ניסיון הפוטש בקפלן, לא עברה מן העולם. היא חיה ובועטת חזק. אבל בוטותה, בעת הזו, קילפה רבים ובעיקר טובים, מהגרעין השונא של שקמה ברסלר ואחים לנשק.
בקיצוניותם הבלתי מתפשרת עם המציאות החדשה, הם איבדו את הקהל החף מהטיות מקובעות, שמוחו נשטף בזמנו באמונה התמימה, אך הכוזבת בעליל, שעל פיה צריך להציל את הדמוקרטיה מגיסות ג'ינגיס לוין המסתערים על הציביליזציה, ומאיימים למנות שופטים שמרנים, בייחוד כאלה שהם יותר מדי פרו־ישראלים רחמנא ליצלן, בכל הנוגע לסכסוך הישראלי־ערבי.
לדוגמה, אדמונד לוי, שאומנם היה מצניע לכת, ישר, ערכי, מומחה בתחום הפלילי שבו החמיר בענישה על שחיתות, שונא ישראבלוף כמו בחוק האזרחות. לעומת כל זאת, הוא הרהיב עוז לכתוב דעת יחיד שפסלה את החלטת הממשלה לפנות את גוש קטיף, מול עשרה שופטים שיכלו לקבוע שהנושא אינו שפיט, אבל הם לא עשו זאת – אלא פסקו כי החלטת העקירה היא מאוזנת, שקולה וסבירה. הם פסקו כך, כמובן, על פי מיטב כישוריהם ומיומנותם השיפוטית, שאין לה דבר וחצי דבר עם השקפת עולמם הפוליטית.
אבל מה שמוציא את נגועי הביבימניה מדעתם הוא שהטרף ממשיך לתפקד, ממוקד ומרוכז, מתעלם מאינפוזיית הרעל המטפטפת לעורקיו ללא מעצורים. אפשר כמובן להלעיט את התקשורת בשקר חסר הבסיס, שעל פיו נתניהו מושך את המלחמה ומטרפד הסכמות מטעמים אישיים.
אבל האמת היא שנתניהו דווקא נתן מנדט לעסקה מתועבת ומקוממת עם השטן שהייתה מסיימת בפועל את הלחימה למען שחרור החטופים, אבל סנוואר, לעת עתה, מקשה את לבו ממעמקי המחילות שבהן הוא מסתתר. זה מביא את כולנו למקום קשה וקורע לב, ולדברים שאין מנוס מלהגידם. זאת מתוך הבנה מלאה לאנשים שחשים חובה לפעול לשחרור יקיריהם, ויהי מה.
עם זאת, חובה לומר בכאב כי בימים הללו הלחץ כלפי פנים, הגלוי לכולי עלמא, אינו מועיל למאמץ לשחרור החטופים. להפך, הוא מקשיח באופן בלתי נמנע את עמדתו של סנוואר, השואב תקווה מהדרישה לכניעה לדרישותיו – ומתחפר בעמדותיו.
אבל בעוד הציפייה מהמשפחות להתאפק ולא לזעוק איננה אנושית, ראוי לגנות את השועלים בכרמים שמנצלים את מצוקת המשפחות ומשתמשים בה להסתה נגד הממשלה, בשירות האובססיות שלהם להפלתה בעת מלחמה. כל זאת כשהם מודעים היטב לנזק שנגרם למאבקן של המשפחות. זה לא שהם רוצים חלילה להזיק להן, אבל אצלם המטרה הקדושה מצדיקה את כל האמצעים. למען הפלת נתניהו הם מוכנים לשרוף את כל העולם.
ניגודי אינטרסים
הבעיה האמיתית של מחשבי קצה המיוחל של המלחמה אינה סנוואר, שאינו מוכן לוותר על המשך שליטת חמאס ברצועת עזה, אלא עם הרעה הבאה מצפון. לא ברור על מה מתבססות תקוות המתווכים להסדר מדיני. אמונתם כי מסירת שטחי מולדת זעירים על פי החלטת האו"ם 1701 תוביל לנסיגת חיזבאללה מעבר לליטני ופירוק הארגון מנשקו כפי שהוא מחויב על פי אותה ההחלטה, מתבססת יותר על משאלות לב ופחות על הערכה ריאלית של עמדות הצד השני. בלי נסיגת חיזבאללה, הברירה היא או מלחמה כוללת עם לבנון או ויתור על שיבת תושבי הצפון הביתה לתקופה ארוכה.
לכן, גם כל השיח הרל"ביסטי על אודות בחירות הוא הזיית סרק חסרת אחיזה במציאות. מה גם שמהלך לקידום בחירות סותם את הגולל על תוכנית ג'ו ביידן למו"מ עם סעודיה שיוביל להסדר שלום עם העולם הערבי, שיבטיח, בין היתר, את פירוז רצועת עזה מנשק, וסילוק פעילי חמאס תוך שחרור החטופים. החלטה על בחירות תסכל כל סיכוי להסכם לשחרור החטופים, ולא ברור כמה מהם יצליחו לשרוד עד שתסתיים מערכת הבחירות המקטבת, ותורכב ממשלה לאחריה.
אבל "מצילי האומה" מקפלן, בקיבעון תזזיתי, מנסים בכל דרך להפעיל אמצעי לחץ ופיתויים על חברי כנסת, שחלקם מן הסוג המצוי במתחם שבין שחיתות פוליטית שגרתית, עד למחוזות שקשה לראות כיצד הם עולים בקנה אחד עם איסורים הקבועים בחוק העונשין.
מה שמכשיל את המהלך עד כה הוא ניגודי אינטרסים באופוזיציה: בעוד יש עתיד דוחפת לאי־אמון קונסטרוקטיבי שיוביל לממשלה שבה היא גורם דומיננטי, המחנה הממלכתי, שמשקלה בכנסת הנוכחית זניח אך מצפה להפוך למעצמה בכנסת הבאה, מתנגדת לאי־אמון קונסטרוקטיבי המרחיק אותה ממימוש הפוטנציאל האלקטורלי שלה. היא מצפה שהקמפיין לקיום בחירות שהתקשורת והקפלניסטים מנסים לייצר יניב פרי.
בינתיים המסר שבחירות הן תרופת פלא מטהרת נקלט לא רע אפילו אצל אי אלו מטומטמים שימושיים בימין, בייחוד החלקים בציונות הדתית שלא השתחררו מרגש הנחיתות ומהרצון למצוא חן שהשמאל צרב בתודעתם כפי שעשה ליוצאי עדות המזרח.
התסכול של המחאה, שכל מעייניה נתונים לניסיונות השבים וכושלים לתפיסת השלטון, מוביל אותה לצעדים מוזרים, המזכירים את משל חיים רמון על אודות הלווייתנים השוחים להתאבד בחוף.
היות שאין לאנשי המחאה אופציה ריאלית להפיל את נתניהו, הם פצחו במאמץ חסר פשר להפיל את האלטרנטיבה שנבנתה בדי עמל. הרי לכאורה יש להם סוף־סוף מועמד שלראשונה זה שני עשורים מוביל על פני נתניהו.
הם, במקום להתבשם במצבם חסר התקדים, מואסים במועמדם בני גנץ ומקדמים על פניו את מספר שתיים שלו, גדי איזנקוט. מה שכן, אם הוא יגיע לבסוף להושיע את מפלגת העבודה, אלה חדשות טובות. ישראל זקוקה לאלטרנטיבה דמוקרטית משמאל למרכז הפוליטי, ולא למפלגות חד־פעמיות שהכל בהן הוא על תקן השתמש וזרוק.
אנחנו ברגעים מעצבי גורל הדורשים שנציגי הציבור כולו ישותפו בגיבוש ההחלטות. קשה לקבל שטובת הציבור היא שעומדת בראש מעייניו של מי שפועל להרחיק ממוקד קבלת ההחלטות את נתניהו, הן בגלל היותו מייצג ציבור גדול, והן בגלל ניסיונו בתפקיד.
קשה גם להבין מפלגות ציוניות שאינן נענות לקריאה להצטרף לממשלה ולקבינט בעת הזו, בהן מי שמדבר על שתי מדינות לא מבין שהמדינה שקיומה מאותגר היא המדינה היהודית, והעולם עומד שווה נפש כאשר איראן, שעומדת מאחורי המתקפות על ישראל, מערערת במוצהר על זכות קיומה ומכריזה על מחויבותה להשמדתה, ואינה מוקעת מיידית ממשפחת העמים ומהאו"ם.
זה הזמן לאחדות ולריכוז כל הכוחות עד לניצחון הצבאי על חמאס וחיזבאללה, והניצחון המדיני מול איראן.