אנחנו אוהבים לדבר בשיח של "או זה, או זה". זה קל, לכאורה מפשט דברים ומזקק אותם, ופונה למכנה המשותף הכללי ב"שפה שניתנת להבנה". זה תקף בכלל לחיי היום יום, אבל ניכר שבעתיים בעת מלחמה.
זה או המשך הלחימה או החזרת החטופים. זה או שאנחנו מנצחים ומכריעים בשדה הקרב או שאנחנו מפסידים - אין באמצע. זה או הכנסת סיוע אזרחי הומניטארי לרצועה או לא. זה או התעלמות ואי נגיעה בנעשה בעזה במישור האזרחי או שמדינת ישראל מנהלת את עזה מהיום והלאה גם בפן האזרחי. זה או שניצחנו בבית הדין הבינ"ל בהאג או שהפסדנו.
במאמץ הלחימה - מי החליט שהמשך הלחימה משמעותו פגיעה ביכולת להחזיר את החטופים? האם הפסקה מוחלטת של הלחימה תחזיר את כל חטופינו או שמא חמאס יציב תנאים נוספים וישמור על חלק מהחטופים איתו כחגורת מגן לעוד זמן רב קדימה מתוך הבנתו שהוא זה ששולט במצב? ואולי דווקא המשך הלחימה מייצר לחץ על הנהגת חמאס ומאלץ אותה לברוח ממקום למקום ורק ההגעה למסקנה שחייהם בסכנה תיאלץ אותו להגיע לעסקת חטופים נוספת שתאפשר לו "חמצן" ויכולת להחליט על מהלכיו הבאים? היום פורסם סרטון של שלוש חטופות (דורון, דניאלה וקרינה) שמהם ניכר (ראשונית ואני נזהר בקביעה זו) שמצבן אמנם לא מהמשופרים אבל הן בתפקוד, מה שאומר שלחמאס יש אינטרס ברור ועליון להותיר את החטופים בחיים כקלף מיקוח בידיו גם למול הלחימה המתמשכת.
ואולי בעצם השיח של ניצחון /הכרעה או הפסד אינו נכון ואינו רלוונטי לשלב הזה של הלחימה או בכלל? ואלי בעצם ההישגים המצטברים שלנו מול לחימת גרילה ומול מערכי חמאס שנבנו בדי עמל ועמידתנו בגבורה עילאית מול אובדן של לוחמינו הטובים והמשך המערכה הם ניצחון בפני עצמו? ואולי בשיפוט אורך טווח לאחור של מלחמות לאורך ההיסטוריה
במאמץ האזרחי/הומניטארי - מי החליט שזה או להכניס סיוע הומניטארי לרצועה או לא בכלל? מי החליט שאין פתרון ביניים? מי החליט שבמלחמה הזו המאמץ צריך להיות צבאי ברובו המוחלט והמאמץ האזרחי שלנו מתמצה רק בפתיחת שערי המעברים בלבד, בעודנו מעניקים לחמאס יכולת לשלוט על חלוקת הסיוע ואספקת הדלק לעצמו ולציבור (ובכך להאריך את אורך הנשימה שלו מחד ולשמר את תדמית הריבון ברצועה מאידך בהיעדר חלופה לו)? האם זה בגלל הכשל הלוגי הקונספטואלי רב השנים שמדובר הלכה למעשה בלקיחת אחריות אזרחית על האוכלוסיה ברצועה שממנה אנחנו רק יכולים להפסיד? מי אמר?
ואולי דווקא פתרון ביניים הוא לא כן סיוע או לא סיוע (כשברור שלא נוכל לעצור את הסיוע לנוכח הלחץ האמריקאי בנושא) אלא דווקא הכנסת סיוע אבל לקיחת אחריות ישראלית על חלוקתו בנקודות גיאוגרפיות מוסכמות, שליטה ישראלית על חלוקת התרופות לנציגי בתי החולים ושליטה על הדלק/סולר שנכנס לרצועה זה מה שיפגע בחמאס מהותית ויקצר באופן משמעותית את משך הזמן לקראת עסקת חטופים שנייה ואת משך הזמן הכולל של המלחמה הזו??
במאמץ המשפטי - מי אלו הטוענים מחד שניצחנו בבית הדין הבינ"ל בהאג ניצחון מוחץ כי לא ניתן צו זמני שמורה לישראל לעצור את הלחימה, או אלו מאידך שטוענים שהפסדנו הפסד מוחץ כי הרטוריקה הייתה בלתי נסבלת ולא רק שלא שללה את התביעה על הסף אלא אף רמזה שלאורך זמן יכולים להתפתח מאפיינים של רצח עם? ואולי בעצם יש לדבר בהמשגה אחרת – לא של ניצחון או הפסד אלא של הישג או אי הישג? ברי לכל אחד שדרא"פ כזרוע המשפטית של חמאס וחמאס עצמו ציפו בכיליון עיניים לצו בינ"ל המורה על הפסקת הלחימה ולא השיגו את מבוקשם. מהצד השני לא נשלל על הסף כל קישור לרצח עם.
האם זה טוב? רע? ואולי דווקא אי עצירת המלחמה ע"י בית הדין הבינ"ל בהאג היא שתגרום לחמאס להתקדם לכיוון של עסקת חטופים שנייה? ואולי דווקא האזכור, לראשונה, בפסיקת בית הדין הבינ"ל של הצורך להחזיר את החטופים ללא תנאים הוא זה שיאפשר לישראל לקשור בין המשך הכנסת הסיוע ההומניטארי לנושא בחטופים והפעם בלגיטימציה בינ"ל?
במבחן המציאות - ברור לכולם שהשיח הבינארי, שפושה גם בקרב חלקים בדרג הלאומי הנבחר ובחלקים בתקשורת שמתדלקים אותו חדשות לבקרים, הוא פשטני, ומה לעשות –החיים ככלל, ובעת מלחמה בפרט, הרבה יותר מורכבים מזה. חשיבה בינארית כזו של אפס או אחד מובילה להקצנה של השיח הציבורי, לתפיסה שגוייה של המציאות, ועלולה להשפיע על דעת הקהל הישראלית והעולמית ועל החלטות המתקבלות בדרג המדיני באשר להמשך המלחמה, ובכך לפגוע מהותית באינטרסים העליונים של מדינת ישראל.
לאחר שעברנו את יום המאה למלחמה זו - מציע לכולנו לאמץ דפוסי חשיבה ביקורתית קצת יותר מורכסים ולהבין ששום דבר בחיים אינו אפס או אחד או שחור או לבן. ביום שנתחיל כולנו (הן הדרג המדיני, הן צה"ל והן הציבור) לחשוב בצורה רב מימדית (ולא חד מימדית) נסתכל על המלחמה הזו ועל הישגיה בצורה אחרת לגמרי ונוכל לתרגם את ההישגים הטקטיים הרבים בשטח להישגים אסטרטגיים להמשך הלחימה ול"יום שאחרי".