נתניהו, כמנהגו, מדבר בשני קולות, גם בעת מלחמה. קול אחד באנגלית, שמתכתב עם המציאות ומבין את הזירה הבינלאומית, ובו הוא מודה בכך שאין לישראל כוונה להתיישב בעזה. הקול השני של נתניהו בעברית שונה בתכלית מהקודם, ונע בין אמירות ריקות ונבובות לפופוליזם חסר אחריות.
ראש הממשלה לא מעז להגיד לציבור הישראלי את הדברים שהוא אומר בזירה הבינלאומית, כי הוא מבועת מהשותפים ומהבוחרים שלו ולא מעז להגיד להם את האמת - דרוש הסדר מדיני.
בכל פעם שדיון ציבורי־לאומי חשוב מסכן או מערער את שלמות הבייס של נתניהו, הוא בולם ומעוות אותו, גם במחיר פגיעה חמורה במצב האומה. מחד, הוא רוצה להיות אחראי על עתיד המדינה מבלי לקחת כל אחריות על המחדל שהתרחש במשמרת שלו, ומנגד מסרב לנהל כל שיח על העתיד, ומפקיר את עתיד ילדינו ועתיד המדינה.
נתניהו הפקיר את חיילינו למערכה ללא אסטרטגיה מדינית, בלי מועד סיום, בלי מטרות ברורות. בתחילת המלחמה זה עוד התאפשר, בחסות הכאוס המוחלט של ה־7 באוקטובר. העובדה שהיום, חודשים לאחר תחילת המלחמה, נתניהו עדיין מסרב לדון ביום שאחרי, היא מחדל מכוון של ממש.
מי שרוצה ניצחון והכרעה חייב לדבר על היום שאחרי. זו הסיבה שמערכת הביטחון שבה ודורשת את הדיון הדחוף הזה. מי שבולם אותו רוצה דשדוש שיוביל אותנו למציאות חיים של לחימה שאין לה סוף. לביבי ולימין אין מה להציע לאזרחי ישראל מלבד לחימה נצחית וייאוש, הנע בין תמיכה בקונספציית ניהול הסכסוך ועד למשיחיות סהרורית שמבקשת ליישב את גוש קטיף וכל עזה, להיכנס אל הבוץ העזתי ולנהל את הרווחה, התשתיות, החיים והחברה העזתיים, בלי שום הכרה בהשלכות הביטחוניות, הכלכליות והאזרחיות של החזון המופרע הזה.
הניצחון האמיתי והיחיד על חמאס יהיה הדיון ביום שאחרי ובהסדר המדיני הנלווה לו. רק הסדר מדיני יוכל להפוך את חיסול קני הטרור לפעולה בתמיכה בינלאומית קבועה וארוכה.
מדינת ישראל חייבת מבט מפוקח אל העתיד. ביידן העביר לנתניהו מסר מאוד ברור – פתרון מדיני הוא האופציה היחידה על השולחן. היום שאחרי חייב לכלול הסדר מדיני עם הפלסטינים, שיאפשר לנו לחזק את בריתות הסכמי אברהם ולהרחיב אותן לסעודיה, להבטיח שהקהילה הבינלאומית והמדינות הערביות יהיו מעורבות בפתרון המשבר בעזה ולייצר למדינת ישראל גבול ברור שיאפשר הכרעה, שקט, ביטחון ואופק אמיתי לחיים כאן.
בסוף המלחמה יחל מהלך בינלאומי לשיקום הרצועה. אם ישראל לא תדע להציב את הקווים שלה במהלך הזה, זו תהיה הפקרות מוחלטת ובכייה לדורות. רק הסדרה מדינית, פירוז הרצועה והיפרדות אמיתית יאפשרו לנו חיים בטוחים ושקטים. לדרג המדיני אין לגיטימציה לא לדון בהצעות שמונחות על השולחן ולא לתת אסטרטגיה מדינית לכוחות הביטחון שבשטח.
בממשלה חייבים להגדיר באומץ מהן המטרות המדיניות והאסטרטגיות של המדינה, ובטח של מערכת הביטחון וצה”ל בעומק הלחימה. אלו חייהם של חיילינו והחטופים שמונחים על הכף. הביטחון והקיום שלנו יותר חשובים מהישרדות פוליטית. בפרפרזה על מה שאמר בזמנו נדב ארגמן, ראש השב״כ לשעבר, בראיון לאילנה דיין – הצבא ומערכת הביטחון משרתים קודם כל את הממלכה, ולא את המלך.