כמעט ארבעה חודשי מלחמה ותמונת המציאות מתקרבת, כך הרושם, לשלבים משמעותיים. העסקה לחילופי שבויים אשר כולם מדברים אודותיה, מכחישים את פרטיה או מסתובבים סביבה הולכת להיות פקטור משמעותי בקביעת עתיד המלחמה הקטנה בעזה והמלחמה הגדולה יותר שמתחוללת באזור. היא משמעותית הרבה יותר מהעסקה הקודמת להחזרת חטופים, שכן אם לשפוט לפי האינטרסים של הצדדים המעורבים בה, הרי שאין ממש תאימות ביניהם. ראש הממשלה הבהיר אתמול בעלי איזה עסקה הוא רוצה או רואה לנגד עיניו ולא במשמעות הטכנית. מבחינתו מדובר בעסקה שתאפשר לישראל, כמו בהפוגה הראשונה, לשוב אל הלחימה כדי לממש את תכליותיה בהקשר של מיטוט חמאס והוצאתו ממעגל ההשפעה בעזה.
"נתניהו השתנה, אני לא מבין את המהלכים שלו": מקורבו לשעבר של רה"מ בראיון לוחמני
מיה רגב בעדות מצמררת מהשבי: "קרעו ממני את הבגדים, המחבל אמר שהוא יירה בי"
יש לציין בהקשר הזה כי הציבור הישראלי ודעת הקהל, מרביתם, נמצאים עם נתניהו. זה הסנטימנט הישראלי הברור ביותר. אבל כאן נגמרות החדשות הטובות ומתחילות הפחות טובות היות והסנטימנט הציבורי ועמדת ראש הממשלה אינם זהים לאלה של שחקנים אחרים. מובן שמדובר בראש ובראשונה בחמאס שכל מהלכיו במלחמה מבוססים, מאז ה-7 אוקטובר, פחות על ברזלים ויותר על קריאה לא רעה של המערכת החברתית-פוליטית הישראלית ובמקביל על הנעת המערכת הבינלאומית תוך ניצול הסדקים הפרוגרסיביים בעולם המערבי.
חמאס מעריך כי עסקה נוספת תשים את ישראל במדרון החלקלק לסיום המלחמה אחרי שהיא תפרק את החברה והפוליטיקה הישראלית. הרעיון בבסיסו מונח על ההנחה כי מרגע שיוחזרו מרבית החטופים, אם לא כולם, או אז יתחדש ובעוצמה המאבק הפנימי בישראל בשאלת הצורך בהמשך המערכה בנסיבות שבהם הושגה כביכול מטרת העל שלה, ולמעשה יחל תהליך של פירוק הממשלה והאחדות הפנימית שיוביל את המצב מהפוגה זמנית למצב קבע של הפסקת הלחימה בתנאים שבהם חמאס מצליח לשרוד את האתגר ולבסס את מעמדו מחדש ברצועת עזה. זו הסיבה שחמאס אינו לוחץ עוד על סיום המלחמה כעת ומשנה את היגיון העסקה מחטופים תמורת הפסקת המלחמה לנוסחה של כולם תמורת כולם פלוס הפוגה שממילא תביא להפסקה של המלחמה.
תחת רישומה של מציאות זו יחל תהליך מדיני שבמסגרתו תיכבה גם המערכה בצפון, אבל חשוב מכך - יואץ המסע להקמת מדינה פלסטינית תחת העיקרון של ריבונות תמורת שלום. חמאס שהיא הגורם הדוגל במדינה פלסטינית אחת בין הים לנהר, תקים איפוא את החזון של אש"ף ושל הרשות הפלסטינית למדינה פלסטינית במסגרת אסטרטגית השלבים הקלאסית. המאבק המזויין יוכח כאמצעי האפקטיבי ביותר למימוש מטרות הפלסטינים וזה יהיה הניצחון הגדול ביותר של סינואר שיחבר בשרשרת ההישגים שלו את: הישרדות חמאס, ניצחון ההתנגדות, התבססות אסטרטגית המאבק המזוין וכמובן את שחרור המחבלים מבתי הכלא בישראל. סינוואר יעשה את מה שאפילו טהרן לא הצליחה לעשות עם כל יכולותיה וצחצוחי החרבות שלה.
זה כמובן יהיה ניצחון פלסטיני והתמוטטות מוחלטת של האסטרטגיה הישראלית של העשור וחצי האחרונים שהעלימה את השאלה הפלסטינית מסדר היום האזורי. גם פרס הניחומים בדמות נורמליזציה עם סעודיה שממילא קיימת בפועל גם אם לא במוצהר לא יחפה על החרפה. ואם מדברים על פרסים ועל סעודיה, הרי שכאן אנחנו מוצאים את הממשל האמריקאי וגם הפעם לא ממש קרוב אלינו, אלא יותר לעמדה שממנה ההפסד האסטרטגי הישראלי כבר נראה ממש מעבר לקו האופק. ארה"ב של ביידן מעריכה כנראה שצה"ל לא יוכל לנצח בעזה.
פרסומים שונים שפורסמו לאחרונה בארה"ב טוענים כי צה"ל טיפל עד עתה בפחות משליש הכוח הלוחם של חמאס. ככלל יש הבדלים משמעותיים בהערכת מצב הלחימה ברצועה לאשורו, וזה מטריד. האם באמת הדבר כך? האם באמת צה"ל מפרק את ח'אן יונס ? מה קורה ברפיח מבחינת נוכחות חמאס? האם סינוואר עדיין נמצא ברצועת עזה? מה שברור הוא שהאמריקאים, קצת כמו חמאס, רואים את המהלך בצורה הזו: עסקה, כיבוי הדרגתי של המלחמה בעזה, הסדר מקביל בלבנון, הקמת מדינה פלסטינית אשפית-אבו מאזנית, עם כנראה נוכחות סמויה ומאחורי הקלעים של חמאס, והסדר נורמליזציה עם סעודיה, ואולי בהמשך גם הסדר אמריקאי-איראני מחודש.
בשפה הצבאית מדובר ב "כיפה אדומה", כלומר במארב אסטרטגי לישראל שמגיע מאויבים ומידידים לכאורה. למעשה, בעת הזו אנחנו נמצאים במהדורה מספר שתיים של המאבק בין נתניהו לממשל האמריקאי שמזכירה את העימות עם אובמה סביב הסכם הגרעין האיראני-אמריקאי, אבל רק מזכירה. הפעם זה משמעותי הרבה יותר. כרגע ראש הממשלה מנהל קרב בלימה מול וושינגטון, ומנסה לאחוז את שאר הכדורים באוויר: לתדלק את רוח האומה, להחזיק את האחדות הפוליטית, לתת רוח גבית לצה"ל שלא ממש מגלה יצירתיות אסטרטגית במלחמה הזו ומעדיף לעבוד בשיטת 'הגיר הרציף' במקום בשיטה רב שלבית, לבלום את ההתנפלות הבינלאומית עלינו דרך הסיפור ההומניטרי, ובקיצור - אף אחד לא היה רוצה להיות במקומו.
האם זה יספיק? האם הווקטורים שמנסים למנוע את ההפסד לרבות דעת הקהל, הרוח החדשה, ההתעקשות על המשך הלחימה, נטרול פוטנציאל העסקה, יצליחו לגבור על אלה שדוחפים להפסד כמו האמריקאים, דעת הקהל הבינלאומית, הפנטזיות על מדינה פלסטינית, הקשיים של צה"ל בלחימה, העייפות הגוברת, מחסור החמושים, החשש ממערכה בלבנון. התשובה לשאלה הזו אינה ברורה כלל ועיקר. מה שאולי צריך לחשוב עליו זה על המלחמה דרך פרספקטיבה ארוכה מאד של זמן. אולי זה רק סיבוב. סיבוב ראשון שלאחריו יבואו נוספים. צריך לנהל אותו באופן שמניח את המשך המערכה האסטרטגית (ולא רק זו הצבאית) על עתידה וגורלה של ישראל באזור. זה קרב. קרב קשה אבל הוא רכיב אחד במסגרת מערכה ארוכה שצריך לא רק לנהל אותה אלא להמשיך במקביל להתכונן, להיערך ולבנות את המערכת הצבאית והחברתית פוליטית לקראת השלבים הבאים שלה.