נולדנו באזור שנות התשעים. היינו קטנים מדי כדי לפחד מבאג 2000, לדאוג מה יהיה במדינה אחרי רצח רבין, או להיות בשוק מהעלייה בפופולריות השקפקפים לים. מזל שזה נבלם. למדנו, עשינו צבא סמוך לעמוד ענן או צוק איתן, חלקנו איבדנו חברים, חלק אחר מאיתנו היה כל כך להוט להיות חייל משמעותי, כך שרק עכשיו הוא שואל את עצמו מאיפה האומץ.
השתחררנו. או טיול, או לעבוד ואז טיול, או כמה טיולים קצרים ויאללה, להתחיל את החיים כמו שאומרים אנשים הרבה יותר מבוגרים מאיתנו. בתפריט: לימודים יקרים מאי פעם, בדירה יקרה מאי פעם, עם בעל בית שחושב שאנחנו סתם צעירים מפונקים. לפעמים הוא צודק.
ואז הגיעה הקורונה. מגפה של פעם במאה שנה שבאורח פלא נפלה עלינו, ועל ביונסה בין היתר. מצד אחד מרגישים שזה רגע היסטורי, מצד שני, כמה חבל שאנחנו אלה שספגנו את הכל דווקא כשהתחלנו להעז לחשוב על קריירה משלנו. של גדולים. והשאר היסטוריה; היפוכונדריה ברמות משתנות, הגבלות תנועה כמו בסרטים דיסטופיים מהזן הקיצוני ביותר, פחד לפגוש מבוגרים כדי לא לסכן את חייהם. קיצוני, אבל התאוששנו. חזרנו לעבודות, ללימודים, השתעשענו ברעיון שמכאן יהיה בסדר חרף המצב הביטחוני שלעולם לא היה על מי מנוחות והכלכלה שתמשיך להעיק, אבל האמנו שיש מפרש לבן באופק. המפרש התגלה כמסך עשן, ואתם מבינים לאן אני ממשיכה.
ה־7 באוקטובר. חטופים, נרצחים, נטבחים, ועוד רעות חולות כל כך, נפלו גם הן על רבים מהדור שלנו. בני 20, בני 30, בין לבין, ולצדם ישראלים מדורות קודמים ומהדורות שיבואו, סיפורים שנגדעו באיבם ולעולם לא יזכו להמשך. ופתאום שום דבר לא בטוח. לגור שעתיים מתל אביב באזור העוטף, ללכת למסיבה, לצאת לתל אביב כי הפכנו לפרנואידיים מהעתיד לבוא. משפחה? ילדים? בוודאי, רק בארץ שלנו ובלי שביב של ציניות, אבל מתעקשים לשים לנו כוכבית. בכפוף לתקנון, בהתחשב בנסיבות, וכדאי שתצטיידו בממ"ד. שימו בו קצת שימורים, שיהיה.
תרגיל בהתעוררות
לא באתי לייאש, מבטיחה. אלה הקלפים שלנו, עם כמה שהם איומים וצרובים באתוס הישראלי כבר שנים. יש לנו מדינה, היא ספגה מהלומה בלתי נתפסת, אבל היא שלנו, עובדה לא מובנת מאליו גם כיום. וכן, עוד יהיו פה תקופות של ממ"דים, וחשש להיתפס בחוץ באזעקה, ותכנון מסלול מסיבות ביטחוניות. הכל ידוע, הרשות הפלסטינית כרגע נתונה, ולא בשליטתנו. מה כן אפשר לעשות? לדבר על זה, לכייל את עצמנו נוכח המצב, ולזכור שכולם מתמודדים עם אותה שגרה דחוקה. להתרגל להסתכל על דברים קצת אחרת, באופן מפוכח יותר, נחרץ הרבה פחות. להבין שזה כן יעבור, אבל שחייבים להמשיך להתגלגל נוכח הנסיבות. הפעם זה על הכתפיים שלנו, צרות ומהוססות ככל שיהיו.