ואולי אין אנו צריכים כל כך להשתומם ולהיות מופתעים באשר למחדלי הצבא והמערכת הפוליטית, שהובילו אותנו ישירות לאסון הלאומי של ה־ 7 באוקטובר, שכן כולנו סובלים ממגיפה תודעתית. מגבשים הערכת מצב מוטעית, ובמקום לבחון אותה מחדש בחינה מדוקדקת, ואפילו שהיא נוגעת ליסודות קיומנו כאן, עם השנים אנו מחזקים והופכים אותה לאמת מוחלטת המקובלת על הכל ונוחה מאוד לאימוץ.

אנו מוכי קיבעון מחשבתי וכך אנו עושים גם היום בכל הקשור לעסקאות של שחרור רוצחים בתמורה לחטופים. מכים בחמאס, משמידים חלק מחייליו, בשלבים של התקדמות בהרס ארגון זה, אבל בקרוב נעצור ונעשה עסקה. נשחרר שוב רוצחים בתמורה לחטופים; וככה גם נשמר את הפרדיגמה שמי שחוטף ישראלים מקבל רוצחים שיופנו נגדנו בעתיד. קיבעון מחשבתי. גישות שאנו מתקשים להשתחרר מהן.

אבל יש עוד קיבעון המעורר תמיהות וגם הוא נוגע לקיומנו כאן - זכותו של האדם להגן על חייו, על משפחתו וגם על סביבתו האנושית הקרובה. פיתחנו קיבעון שלפיו הגנה עצמית ברמת הפרט לא נחוצה בישראל. כשהיום רוצים לחלק רישיונות לנשיאת כלי ירייה באופן קצת יותר רחב ממה שהיה מקובל בעבר, אז שומו שמיים, המדיה רועשת, אנו הופכים להיות המערב הפרוע. מפנים אותנו לארצות הברית כשברור שההשוואה הזו היא פשוט איוולת גמורה.

שם כל אחד יכול להתחמש עד עור שיניו. הוא יכול בחדר אחד לצבור אר.פי.ג’י, כמה רובים אוטומטיים ואפילו מכונת ירייה. אצלנו מי שיבקשנשאת כלי ירייה ולהגן על עצמו יזכה בנשיאת אקדח רק לאחר הליכים מאוד ממושכים. ב־ 50 השנים האחרונות התרחשו בישראל מאות אירועי טרור מתוך כוונה לרצוח יהודים. הם בוצעו בסכינים או באקדחים או בגרזנים או אפילו בדריסת אנשים באמצעות כלי רכב בלי שיהיה לטרוריסט או למפגע איזשהו כלי הריגה בידו.

וזה קרה במפתיע, כשאנו לא מוכנים לכך. אם אנו זקוקים עוד להוכחה, אז קיבלנו אותה ברעננה, כשטרוריסט חטף מכונית מאישה, דקר אותה ודרס הולכי רגל וילדים. וזה חזר שוב ליד בסיס בחיפה, כשתושב טמרה דרס חייל ויצא חמוש בגרזן על מנת להרוג את הש.ג. למזלנו היה שם קצין צה”ל חמוש באקדח והוא ירה למוות בטרוריסט. ואפשר לחשוב גם על אותם מאות מבלים בדיזנגוף, כאשרערבי, אזרח ישראל, שולף אקדח והורג, כשמתוך מאות המבלים אין אפילו אחד שיכול להשיב אש. האם באמת כל כך קשה להבין שאנחנו צריכים לחזק את אלמנט ההגנה העצמית כדי למנוע או לקטוע מתקפות רצח פתאומיות?

והנה עכשיו הקלה מועטה בחלוקת כלי ירייה. ושומו שמיים, זעזוע גדול, רעד עובר במדיה. אבל כשמתבוננים בנתונים עצמם, מסתבר שלא רק שלא מחלקים הרבה כלי ירייה, אלא מחלקים מעט מדי. נכון לסוף שנה קודמת היו בישראל רק 215,808 בעלי רישיון לשאת נשק פרטי מתוך אוכלוסיית היהודים של בערך שמונה מיליון. זה כלום. אנשים טוענים שייתכן שיהיו מקרים שגבר ירצח את רעייתו תוך שימוש באקדח. גם אם נניח שאולי יהיו שלושה או חמישה מקרים כאלה בשנה, אין שום ביטחון שאותו גבר לא היה מנסה לרצוח את רעייתו באמצעים אחרים. אנו מוכנים שהנוהגים ברכב יהרגו 350 איש מדי שנה ויפצעו עוד כמה אלפים, ולא מזדעזעים כל כך ולא באמת מוכנים להילחם טוב יותר במכת תאונות הדרכים.

איכשהו אנחנו שוכחים שלכל יחיד יש את הזכות החוקתית להגן על עצמו. אנו מתעלמים מכך שכל אחד מאיתנו נמצא בסכנה. מחר עלול להתרחש אירוע הטרור הבא עם עוד קורבנות. ולאחר יומיים נעבור לסדר היום. טוב יהיה אם לפחות לחצי מיליון איש ואישה בישראל יהיה נשק פרטי. זה אפילו ציווי שקיבלנו ישירות מהמקרא. ראו ספר שמות שם נאמר: “וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים”. כן, חמושים ולא עדר חסרי ישע. וכן את אשר נאמר בספר יהושע (א’, י”ד) “... ואתם תעברו חמושים לפני אחיכם כל גיבורי החיל ועזרתם אותם”. אבל אין חשש.

לא נגיע למצב שבו חצי מיליון איש ואישה יישאו כלי ירייה, שכן זה לא נוח כל כך וכל אחד מאיתנו סבור שהוא לעולם לא יצטרך להשתמש בכלי ירייה כדי להגן על משפחתו על אף שמאות בעוטף עזה נספו ונשחטו על שום שלא היה להם כלי ירייה להגנה עצמית.