מאז התגלה לראשונה נפט בפרס (כיום איראן) בשנת 1908, ולאחר מכן בערב הסעודית (1938), הגבירה ארה"ב בהתמדה את עניינה ונוכחותה באזור, שנמשכה גם לאחר שארה"ב הפכה לעצמאית מבחינה אנרגטית.
אינטרס משותף: לנתניהו ולסינוואר קווי התנהלות מקבילים ומטרידים | ליאור אקרמן
מאמצי הנורמלזיציה במזה"ת: ארה"ב מאותתת לרוסיה שלא הלכה לשום מקום, האם פוטין יתרשם?
למרות הצהרות נשיאיה האחרונים על שינוי סדרי העדיפויות: "ארה"ב תחילה", "אסיה תחילה", ארה"ב מוצאת עצמה מעורבת יותר ויותר בענייני המזרח התיכון. האינטרסים האמריקאים באזור לא הוגבלו רק לנושאים כלכליים (הבטחת זרימה רציפה של נפט, הבטחת קווי שיט בטוחים בים האדום ותעלת סואץ, הם גם נועדו למנוע ממעצמות אחרות להשתלט על החלק החשוב הזה של העולם (הגרמנים במלחמת העולם השנייה, הרוסים בתקופת המלחמה הקרה ואילך, וכעת הסינים).
כדי להבטיח את מעמדה באזור, תמכה ארה"ב במשטרים ידידותיים בדרכים רבות (כספית, דיפלומטית, תרבותית ועוד), ובאמצעות סיוע צבאי (מערכות נשק מתקדמות, חימוש, אימונים, העברת טכנולוגיה), תוך שמירה על נוכחות צבאית אמריקאית ביבשה ובים.
במהלך חמשת העשורים האחרונים, הכוחות המזוינים של ארה"ב עסקו במגוון פעילויות צבאיות. אלה כללו את "ההתרעה האדומה" ב-1973 כאשר ארה"ב וברית המועצות עמדו על סף עימות גרעיני, המבצע הכושל באיראן (1980), לבנון (1982-83), מלחמת המפרץ (1991-92), עיראק (2003-07), אפגניסטן (2001-2022), סומליה (2007-2020) ועוד.
הדילמה האמריקאית התמקדה תמיד על הסקאלה שבין פעולות קטנות ומדודות, בדרך כלל פעולות תגמול באופיין שמטרתן לבנות או לשמר הרתעה, ועד למלחמה כוללת. הדילמה החריפה לאחרונה, כאשר כוחות ארה"ב נמצאים בסדרה הולכת ומחריפה של עימותים מול החות'ים בתימן והמיליציות השיעיות בעיראק ובסוריה.
שנת 2024 מסתמנת כשנה שבה ארה"ב תצטרך לקבל כמה החלטות קריטיות בנוגע לנוכחותה הצבאית ופעילותה בים-התיכון, במיוחד בנוגע לאיראן. מתקפת חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר והמלחמה בעקבותיה, יחד עם מאמציה המתמשכים של איראן לערער את היציבות באזור, הציתו אש רב-זירתית: חיזבאללה בלבנון, מיליציות שיעיות בסוריה ובעיראק, חות'ים בתימן ועוד.
חלק מהאש כוונה ישירות נגד נכסים אמריקאים: תקיפת בסיסים צבאיים אמריקאים בעיראק, ירדן וסוריה וכן תקיפת ספינות מסחריות וספינות חיל הים שהפליגו בסמוך למיצרי באב אל-מנדב, תוך גרימת נפגעים ונזקים. אם נוסיף את העובדה שאיראן קרובה כיום יותר מאי פעם ליכולת גרעינית לאחר שהיא מפרה את כל האמנות וההסכמים שחתמה עליהם, את המתח המתמיד ממלחמת רוסיה-אוקראינה, את היריבות הגלובלית הגוברת בין ארה"ב לסין, ולא פחות חשוב, את הבחירות הקרבות בארה"ב, וקיבלתם מרכיבים של "סערה מושלמת".
גרוע ככל שהמצב נראה כעת, הוא עלול להפוך במהירות לגרוע הרבה יותר. קיימת סבירות גוברת להידרדרות בעזה, הזמן שישראל תוכל עוד למשוך, בעקבות עקירת אזרחיה בצפון, לפני שתפתח במתקפה גדולה על לבנון הולך ואוזל. החות'ים ממשיכים לירות טילים וכטב"מים בים האדום וזו רק שאלה של זמן עד שהם יצליחו להטביע ספינה אמריקנית.
עד השבוע בחר ממשל ביידן לנקוט באסטרטגיית "הכלה", לבצע תקיפות אוויריות מינוריות נגד בסיסי טרור בסוריה, בעיראק ובתימן, לפרוס נושאות מטוסים בים התיכון ובים האדום, אך לא הרבה מעבר לכך. התקיפות "האגרסיביות" יותר בשבוע האחרון, שהגיעו לאחר מותם של 3 חיילים אמריקאים ופציעתם של עשרות נוספים, בתקיפת מל"ט על בסיס אמריקאי סמוך לגבול ירדן סוריה, עדיין נמצאות מתחת לסף המלחמה. אבל, בהנחה של תגובת נגד, ארה"ב תיאלץ בקרוב לקבל החלטות קריטיות אם להמשיך באותה דרך או לבחור בפעולה נחרצת הרבה יותר, ובמיוחד בעימות ישיר עם איראן.
עבור הרפובליקה האסלאמית של איראן, אחד היתרונות העיקריים של המלחמה בעזה הוא שהיא מסיחה את דעתן של ישראל וארה"ב מההתקדמות השיטתית של טהראן לעבר יכולת נשק גרעיני. איראן ממשיכה להפר את כל התחייבויותיה והרחיבה את מאגר האורניום המועשר ל- 60 אחוז, דרגת העשרה הקרובה מאד לדרגה הנדרשת לנשק. כנראה שהתוכנית של חמינאי היא לנצל את המיקוד העולמי בעזה ובלבנון כדי לייצר ולהסתיר מספיק חומר בקיע ברמה צבאית, ובמקביל להשיג פריצת דרך בתוכנית מערכת הנשק, שתאפשר לאיראן לבנות ראש נפץ גרעיני.
בעוד הנשיא ביידן, כמו קודמיו, שב ומצהיר כי ארה"ב לא תאפשר לאיראן להפוך לגרעינית, הממשל עדיין לא החליט לשנות את יחסו לאיראן והוא ממשיך בדוקטרינה הנוכחית השגויה שלו, המבוססת על השאיפה להגיע להסדר מדיני. נראה שהבית הלבן "קופץ דרך חישוקים" כדי לא לעצבן את האיראנים יותר מדי. ארה"ב ממשיכה לטעון שטהרן לא נתנה אור ירוק למתקפה ב-7 באוקטובר, למרות שג'ייק סאליבן, יועצו לביטחון לאומי של הנשיא, הצהיר כי "איראן שותפה לפשע הזוועות של ה-7 באוקטובר משום שהיא סיפקה מימון, אימונים ויכולות". גם לאחר הפעילות ההתקפית השבוע הדגיש הבית הלבן בהצהרותיו הפומביות כי פעולות התגמול כוונו נגד החות'ים והמיליציות השיעיות ולא נגד איראן.
על הממשל האמריקאי, בסיוע ישראל, להבטיח את הגברת איסוף המידע על תכנית הגרעין, בדגש על ההתקדמות בתחום מערכת הנשק ולהיות מוכן לפגוע במרכיבי התוכנית ובמדעניה בתוך איראן. על וושינגטון להכיר בכך שאין טעם בהמשך המשא ומתן ובחיפוש אחר פתרון דיפלומטי, מול משטר שתומך בהתלהבות בטבח נשים וילדים.
השיטה הנכונה להילחם בתמנון היא לא להסתבך בזרועותיו, אלא להכות בראשו. ארה"ב עסוקה כעת בלחימה מול החות'ים בתימן ומול המיליציות השיעיות בעיראק ובסוריה, אך כולן זרועות, וכך גם חמאס, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני והחיזבאללה. הראש נמצא בטהרן, והיא מתמקדת בבניית נשק שעלול להוות איום אמיתי על ארה"ב, בעלות בריתה ושאר העולם.
בעוד הנשיא ביידן מתאר בעקביות את פיתוח הנשק הגרעיני על ידי איראן כבלתי מקובל, גישתו לנטרול האיום עדיין נשענת על התקווה שדיפלומטיה והזרמת מזומנים גדולה יותר יוכלו לשכנע את טהראן לסגת מחתירתה לנשק גרעיני. זו לא הדרך הנכונה לטפל באיום המסוכן הזה.
עד לאחרונה, הבית הלבן עשה כמיטב יכולתו להציג תמונת מצב ממנה עולה שאיראן והחמאס מציבים אתגרים נפרדים. תום פרידמן, שופרו הקבוע של הנשיא ביידן, הציג בשבוע שעבר את תכנית שלוש הנקודות של ביידן למזרח התיכון. התוכנית ממליצה למנף את משבר ה-7 באוקטובר לשינוי עצום, בשלושה וקטורים: יצירת ציר בהובלת ארה"ב שיכלול את ישראל, מדינות הסכמי אברהם והסעודים, לצד "רשות פלסטינית חדשה", נגד ציר הרשע איראן-רוסיה-סין.קידום עסקה לשחרור החטופים, תוך דחיפה לסיום המלחמה בעזה ומבלי לפתוח חזית נוספת מול החיזבאללה בלבנון, ולבסוף לבסס "עמדה צבאית קשוחה" ופעילה נגד איראן.
למרבה הצער, התוכנית מכילה כמה אלמנטים מאד בעייתיים ולא מציאותיים. הרשות הפלסטינית לא באמת יכולה להפוך ל-"חדשה", לכן היא לא יכולה להיות חלק משום פתרון, עובדה שעלולה להוציא את הסעודים (שהם חלק חשוב מאוד בפאזל) מהתוכנית.
עסקת בני ערובה עם חמאס שתכלול את הסכמת סינוואר "לתת את המפתחות לעזה ולאפשר לגורם אחר את השליטה ברצועה, ובנוסף לוותר על פוליסת הביטוח שלו, בני הערובה היא פיקציה. הסיכויים לשכנע את החיזבאללה לציית להחלטות האו"ם 1701 ו-1559, לסגת מקו הגבול עם ישראל ולנטוש את נשקו, באמצעות לחץ דיפלומטי, קלושים עד אפסיים. ובנוסף לכל איראן כבר הוכיחה שהיא לא נרתעת מאיומים חלולים נגדה והיא לא תתרשם מהצהרות אמריקניות על פתיחת חזית צבאית מולה, בטח לא בשנת בחירות.
ארה"ב יכולה להמשיך ולטפל בזרועות התמנון, ואולי אף להשיג כמה הצלחות טקטיות פה ושם, אבל הבעיות הגדולות באזור תישארנה ללא פתרון. אולי בפרספקטיבה קצרת טווח, במיוחד בשנת בחירות, זוהי הגישה הנבונה יותר, שכן היא תציג שקט מדומה ותמנע נפגעים ונזקים כבדים, לארה"ב ובעלות בריתה ובמקביל לאיראן ושלוחיה.
לחילופין, ארה"ב יכולה להכות בראש התמנון בטהרן ולהסתכן במלחמה כוללת על כל השלכותיה, אך ליצור הזדמנות להישגים אסטרטגיים משמעותיים בטווח הארוך, ולהחזיר לעצמה את כושר ההרתעה. הבחירה בין שתי האפשרויות הללו קשה, אבל אזרחי ארה"ב והעולם החופשי כולו מצפים ממנהיגי ארה"ב להיות מסוגלים לעשות את הבחירה הנכונה.
סא"ל (מיל') בועז גולני הוא פרופסור בטכניון, חיפה, שם כיהן כדיקן, סמנכ"ל קשרי חוץ ופיתוח משאבים וסמנכ"ל בכיר ומנכ"ל. תחומי המחקר שלו מכסים תחומים מגוונים של חקר ביצועים יישומי. הוא משמש גם כחבר דירקטוריון ויועץ לחברות וארגונים.
תא"ל (מיל') יעקב נגל הוא עמית בכיר בקרן להגנה על הדמוקרטיות (FDD) ופרופסור אורח בטכניון. בעבר שימש כיועץ לביטחון לאומי של ראש הממשלה נתניהו וכראש המועצה לביטחון לאומי (בפועל).