באחת היציאות של הפלוגה שלי מעזה, מצאנו את עצמנו בארוחת שישי מפנקת שאליה הוזמנו על ידי משפחה מנתיבות. 50 מילואימניקים מכל גוני החברה הישראלית יושבים בסלון ביתה של משפחה שעד לפני רגע לא הכירו, שרים "שלום עליכם" מתוך כבוד למארחים, ואוכלים סעודת מלכים שרק מי שלא ראו בית ימים ארוכים יודעים להעריך.
בישראל של 6 באוקטובר מראה של ביביסטים וקפלניסטים חולקים שולחן משותף עם צחוק והווי וכבוד הדדי, היה נראה כמו מחזה סוריאליסטי. הרי כולנו זוכרים את המשפחות שנקרעו והחברים שניתקו קשר בשל המחלוקות הפוליטיות. וכאן, אצלנו בשולחן, נדמה ששום מחלוקת לא תגבר על הרעוּת שצמחה שם. ודווקא אותם רגעים הכי אנושיים וטבעיים המחישו את עוצמת השבר שעברה החברה הישראלית בשנים האחרונות.
זה לא היה אירוע נקודתי אלא מוטיב חוזר לאורך 120 ימים של מילואים בעזה. זה היה בבית משפחת וקנין, סבג ואביתר, שפתחו בפנינו את ביתם במשך חודשים. זה היה לאורך כל שעות היממה בהאמר שבו הצטופפו יחד דקל הקפלניסט וזרח הביביסט, קסלמן המתנחל עם המבטא האמריקאי וקייזרמן ההייטיקסט ממיתר. דתיים וחילונים, אנשי שמאל וימין, חולקים את הרגעים הכי מורכבים, אינטימיים וגורליים, נלחמים כתף אל כתף למען מטרה אחת, למען מדינה אחת. זה היה כל כך טבעי שם ואך טבעי שיישאר פה גם ביום שאחרי.
אירועי 7 באוקטובר החזירו אותנו לנקודת ההתחלה בכל הנוגע ליחסים הפנימיים בין חלקי החברה. זעזוע וטראומה לאומית, שהביאו לאיפוס מערכות חברתי אחרי שנים של קרע, שנדמה היה כבלתי ניתן לאיחוי. את מחירה המדמם של המלחמה כולנו מכירים, והיום אנחנו עדים גם למחיר הפירוד.
החברה הישראלית ביום שאחרי המלחמה לא תשוב למה שהייתה. אף על פי שבעורף נדמה כי המחלוקות חזרו שוב אל אותם הימים, עשרות אלפי חיילי מילואים שחלקם עדיין מחרפים נפשם לא ייתנו לזה יד.
מדינת ישראל צועדת לעבר הכרעות גורליות, שנוגעות בבטן הרכה ביותר שלנו. עוד נכונו לנו ימים קשים וויכוחים נוקבים, עוד נדע אי־הסכמות ומאבקים קולניים, ואין משמעות הדבר שכולם צריכים ליישר קו ולהסכים. אבל כן מוטלת עלינו החובה לשרטט את אותו המעגל שבגבולותיו יתקיים השיח בין חלקי החברה. כזה שתומך במחשבה שונה וביקורתית, כזה שמכיל ריבוי דעות, אך גם יודע להוציא מתוכו ולהוקיע את מי שעברו את הגבול.
אם יש לקח מרכזי שעלינו ללמוד מ־6 באוקטובר הוא שדמוקרטיה אין משמעה ללכת עד הסוף עם עמדותינו, וגם אין משמעה שכל אזרח חייב לצאת כשכל תאוותו בידו. דמוקרטיה, בייחוד במדינה כשלנו, היא היכולת לוותר. תקראו לזה להיות פראייר. זו לא חולשה, זו חוזקה.
האויב האמיתי
בימים אלו אני חוזר אל המשימה האזרחית שלי, שאני רואה בה המשך הישיר של המילואים, כשהפעם את החיילים שלי מחליפים בני נוער שיוצאים למסע ישראלי, מסע של חיבור לארץ, לעם ולמדינה ולכל אותם ערכים שבשמם הוקמה מדינת ישראל ולמענם אנו נלחמים עכשיו בשדה הקרב.
בשנים האחרונות פגשתי אלפי בני ובנות נוער וראיתי לנגד עיניי איך הקרע בעם והטונים של השיח מחלחלים גם לדור הצעיר. איך מילים כמו "בוגד" או "פשיסט" נזרקות לחלל האוויר כל אימת שמי שמולם חושב באופן שונה מהם, ובעיקר עם מעט מאוד הבנה של מה שעומד מאחוריהן. אך בשונה מאנשים מבוגרים שקשה להזיז מעמדותיהם, נוכחתי לדעת שאצל בני הנוער זה הפיך. הם יודעים להתווכח ולא להסכים, ורגע אחרי כבר לחזור להיות חברים.
במלחמה הזאת למדתי לשמחתי שגם אנחנו המבוגרים, בעיקר כשאנו עולים על מדים, הופכים להיות אחרים, הרבה יותר מכילים וקשובים, מבינים מי האויב האמיתי ואל מי צריכה להיות מופנית האש.
החלום שלי הוא שמדינת ישראל תיראה כמו הפלוגה שלי, כמו החטיבה שלי, כמו צה"ל שלנו. ואני מתכוון לעשות הכל כדי להגשים אותו. המשימה שלנו – חיילי ומפקדי המילואים – היא לדאוג לכך שאותה שנאה יוקדת שהפרידה בינינו ושלחה אותנו לשדה הקרב, תישאר בצד השני של הגדר. את מה שכשלנו לעשות עד 7 באוקטובר הגיע הזמן לתקן. אהבה מקודשת בדם, את תשובי בינינו לפרוח.
הכותב הוא מ"פ (במיל') בחטיבה 7 ומנהל עמותת מסע ישראלי