אוגדונר נותן הוראה לירות פגז טנק לעבר בית שבו מבוצרים מחבלים עם בני ערובה. התוצאה: 12 חטופים נהרגים בקיבוץ בארי. הפגז הביא לסיומו של ה"אירוע", אבל אף ישראלי מלבד בני הערובה לא היה בסכנת חיים בעת מתן הפקודה. והאיש הזה ממשיך לפקד על אוגדה לוחמת. הייתה הפקרה ב־7 באוקטובר, אבל זה מקרה של הפקרות כמעט זדונית. ברשימת האסונות להלן לא תוזכר אף אחת מן החרפות שהיו לפני 7 באוקטובר בשעה 3:30.
"צריך להיות חולה נפש כדי לתקוף את ביידן": הנזק העצום שגורם בן גביר בארה"ב
דיווחים עיתונאיים מגלים שהבלגן באותו יום היה כה גדול, שמסק"רים ומטוסי קרב לא תודרכו במי לפגוע. בשלב כלשהו קיבלו פקודה לפגוע בכל מכונית שמנסה לצאת מן העוטף מערבה אל עזה ובנותיה. כאשר נבדקו המכוניות הפגועות, התברר שהיו בתוכן הרבה מחבלים, אבל גם ישראלים חטופים ושבויים. כולם הרוגים.
בחודש נובמבר, במסגרת התמרון היבשתי, 11 לוחמים נהרגו באסון הנמ"ר. יהיה תחקיר. בדצמבר, שלושה חטופים שהשתחררו, הרימו ידיים ללא חולצות וצעקו "הצילו" בעברית. הם נורו למוות, סתם, על ידי חיילים. עוד הפקרות בלתי ניתנת להצדקה. היה תחקיר. הכתבים והפרשנים אומרים פה אחד שזה מה שקורה במלחמה.
עוד בדצמבר, מנטרל מחבלים בירושלים נורה למוות על ידי חייל מילואים מנערי הגבעות שקודם תפס מחסה ורק אחרי הנטרול תפס אומץ להסתער על הגיבור שכבר נכנע. ליתר ביטחון עשה גם וידוא הריגה. אירוע עם נגיעה של זדון בהפקרות הכללית. והיה ניסיון טיוח של המשטרה.
בינואר, שישה הרוגים ו־14 פצועים כאשר פגז של טנק פגע בעמוד חשמל שנפל והפעיל בשוגג את מערכת החבלה שהותקנה במנהרה שהוכנה לפיצוץ. לא ראיתי תחקיר, אבל הכתבים והפרשנים אומרים פה אחד שזה מה שקורה במלחמה.
שוב בינואר, 21 חיילי מילואים נהרגו בזמן שמחבלים הפילו עליהם בית שכולו ממוקש בעת שהכינו אותו לפיצוץ. האירוע התחולל באזור שמזמן הוכרז ככבוש, כנקי ובשליטה מלאה של צה"ל. תחקיר לא דרוש – פשוט לא פעלו נכון. אבל הכתבים והפרשנים אומרים פה אחד שזה מה שקורה במלחמה.
חיזבאללה פוגע בשיטתיות בנדל"ן בצפון, בעצם הורס יישובים שלמים, והחורבן שם יותר גרוע מאשר בדרום. הם גם פגעו פעמיים במדויק בעיניים של חיל האוויר, ודובר צה"ל שכולם מתלהבים ממנו – דווקא בשני המקרים האלה לא ידע לדייק – והסרטים של חיזבאללה כפו עליו את האמת.
עכשיו יש גם חשדות, לא מוּכחים אבל גם לא מוכחשים, שחיסול מח"ט של חמאס נעשה בעוצמה ובאמצעים כאלה, שגם שלושה חטופים שהוחזקו בקרבתו נהרגו יחד עמו.
ואולי הכי גרוע – בלילה שלפני הטבח הרמטכ"ל מתייעץ בעניין סימנים לא טובים שעולים מרצועת עזה. בשלוש לפנות בוקר הוא מפזר את ההתייעצות ומחליט לשוב ולדון בעניין בשמונה וחצי בבוקר. הוא לא מעדכן ולא מזהיר את מפקד אוגדת עזה, לא את מפקד חיל האוויר ואפילו לא את ראש אמ"ן ששהה באילת. מפקד הפיקוד שממהר דרומה, גם הוא לא טורח להזעיק את מפקדי העוטף, שהיו מדוללים בכוחות הן בגלל החג והן בגלל הקפצת כוחות להתמודדות עם איומים בגדה המערבית.
ההתקפה מתחילה בשש וחצי בבוקר, וחלק מהחיילים אפילו לא יוצאים משקי השינה שלהם. נהרגים בתוכם. הרמטכ"ל הלך לישון ולא הייתה כוננות עם שחר, לא ביוזמתו ולא ביוזמת המפקדים המקומיים, שזו כאילו אל"ף־בי"ת של התנהלות צבאית.
כשהניצחון מתרחק
למזלה של מדינת ישראל, הצבא התעשת ב־8 באוקטובר ומאז, על פי הדיווחים, פועל גדולות ונצורות. כובש, הורס, פוגע. יש לו הישגים מופלאים, אומרים באולפנים. אבל את כל זה צריך לייחס כמעט רק לחיילים הגיבורים – סדירים והרבה מילואימניקים – ולקצינים בדרגות הביניים ממפקדי חטיבות ומטה. הם אלה שמובילים את הכוחות ונהרגים בשיעורים גבוהים יותר ממלחמות קודמות. ותודה גם לחיל האוויר, שלא נתקל בשום התנגדות.
על הצבא הזה ועל הרמטכ"ל הזה בונים להשגת ניצחון. אחרי התבוסה המוחלטת ב־7 באוקטובר חשבתי שאפשר עוד איכשהו לצאת מן הבור הזה ולנצח. כאשר אחרי ארבעה חודשים צה"ל אפילו לא מתקרב להדברת האויב ברצועה, ברור לחלוטין שאי אפשר לנצח כפי שהוגדר במטרות המלחמה.
אם בתחילת המלחמה מישהו היה אומר למאן דהוא בישראל שאחרי ארבעה חודשים נפגע רק בכ־40% מכוחו הצבאי של חמאס ונכבוש רק שני שלישים מן הרצועה ולא יהיה בה אף מקום נקי לגמרי ממחבלים ושיש עוד מאות קילומטרים של מנהרות שלא נהרסו – אין ספק שמאן דהוא היה מאשפז את מישהו בטיעון רפואי חזק מאוד של הזיות, טרלול וטירוף.
באותה מידה של אי־אמון היו מתייחסים למי שהיה אומר שבתום ארבעה חודשים יהיו כ־25 אלף הרוגים פלסטינים ברצועה (רבע מהמספר בחלומות הרטובים של צבי יחזקאלי) ויותר מ־130 חטופים שעוד לא יהיו בחזרה בבית. על פי דיווחים, 50 מהם כבר מתים. הטיעון שלחץ צבאי יקדם שחרורם – הוא אפילו לא תקווה חלולה.
הקריאות "ביחד ננצח" (מי רוצה להיות ביחד עם יואב קיש, עידית סילמן, עמיחי שיקלי, יריב לוין, אבי דיכטר, איתמר בן גביר או בצלאל סמוטריץ') והאמונה שצה"ל יכול לצאת איכשהו מהבור כפי שיצא במלחמת יום הכיפורים – לא יביאו לניצחון המיוחל.
ניצחנו מספיק
במצב דברים נורמלי, כאשר יש בעיה קשה בהנהגה הצבאית, צריך לפתור (לפטור) אותה. אבל אי אפשר, כי בהנהגה המדינית שמעל ההנהגה הצבאית הדברים עוד יותר עלובים. משעה שש וחצי בבוקר של 7 באוקטובר ועד היום, אף אחד בהנהגה המדינית לא עשה פעולה אחת שאפשר לומר עליה מילה טובה, שפעל נכון.
הם כבר לעולם לא יתעשתו. מתאפרים, מפריחים סיסמאות, משקרים, גונבים את כספי הציבור לטובת אינטרסים צרים של הבייס ושל הישרדות פוליטית, לא נוטלים אחריות, רבים בתוכם, ומרגיזים את כל בעלי הברית מארה"ב ומצרים ועד ירדן ואפילו בריטניה.
בעבור אמריקה, אי־היכולת של ישראל למוטט את חמאס אפילו אחרי ארבעה חודשים שבהם אפשרה לנו חופש פעולה מלא, זו דפיקה ביג טיים שמערערת עוד יותר את מעמדה כמעצמה עולמית. בעוד איראן, סין ורוסיה מתחזקות.
אלה שהצטרפו לממשלה אחרי השבת השחורה אוכלים חרא יום־יום, בולעים צפרדעים בגודל פרות ונעשים שותפים לפשע המתמשך של מנהיגות רופסת, חלולה, מושחתת, מופקרת ומפקירה למען הישרדות פוליטית, כספים קואליציוניים, ג'ובים וחזונות משיחיים השעונים על נביאי שקר ורבני רמייה.
מארבע מסיבות העיתונאים שהיו השבוע ברור שנתניהו החליט לשרוף את המועדון, גלנט מכין את המדורה, גנץ בפוסט־טראומה ובלינקן החליט לדפוק על השולחן חזק ותוקפני.
הנהגה פוליטית כושלת ועלובה כפי שלא הייתה פה מעולם לא יכולה להחליף את הנהגת הצבא שגם היא הכושלת ביותר שהייתה פה מעולם. וגם הנהגת הצבא הכושלת לא יכולה מוסרית לדרוש מההנהגה הפוליטית להחליף את עצמה.
ברור גם ששתי ההנהגות הכושלות האלה לא יתנדבו להתחלף בדרך נורמלית. אם ראש הממשלה ושר הביטחון לא ייקחו אחריות ויתפטרו, אז גם הרמטכ"ל ואחדים מקציניו הבכירים לא יתפטרו, אפילו שלקחו אחריות מלאה על כישלונם. התקווה שמיליון אזרחים ימחו, ידרשו בחירות חדשות ויצליחו, היא פחות מציאותית מהציפייה שהחטופים יוחזרו.
מה נשאר? רק החברים הבינלאומיים שלנו יכולים לגרום למהפך אצלנו. לא היה ברור שג'ו ביידן רוצה, אבל בלינקן ואמירות מהבית הלבן מרמזים שאפסה שם הסבלנות והגיעו שם למסקנה שאין לו ברירה, כי מהלך כזה נחוץ להישרדותו הפוליטית של הנשיא בארצו שלו. הכי טוב ללכת איתו. ניצחנו מספיק.
הכותב הוא לשעבר העורך הראשי של "מעריב"