מהר יותר, הרבה יותר מהר ממה שניתן היה לצפות, חוזרת ישראל לויכוחים של לפני המלחמה, יש מי שראויה בכך סימן מעודד ויש מי שהתחזיות הפסימיות שלו מתגשמות, מה שהיה הוא שיהיה. אני שייך למחנה האחר, נכון הכל חוזר ובגדול, אבל כמובן בשינויים המתבקשים.
הרמטכ״ל וראש השב״כ בחאן יונס: "רוצים להביא יותר בכירים הרוגים" | צפו
כניסת צה"ל לרפיח: הפעילות שתעורר תגובות חריפות שטרם חווינו | דעה
קולות המלחמה הולכים ומתרחקים לתוך הרצועה. מצחיק, אגב, זה קילומטרים ספורים מגבול ישראל, אבל מי שאוטם את אוזניו וסוגר את עיניו, נוהג כמנהג הקופים, לא רואה ולא שומע. הרחובות מתמלאים מחדש, כך גם איצטיוני הספורט, הפקקים גדלו, בחברה הערבית מיישרים את הסטטיסטיקה וחוזרים להרוג ובכנסת, כמו בכנסת, דברי הבל ועלבון ורמה שנושקת לאפס.
האמת, היו לי אשליות, אחרי כמעט שנה של הפגנות ענק ברחובות ישראל, מאות אלפים יצאו להילחם על אופיה, רוחה וערכיה של המדינה הזאת, היה מקום לתקווה גדולה. בעולם כולו הביטו בהשתאות כיצד ישראל מטעינה טעינה עצמית את הסוללות הלאומיות - דמוקרטיות שלה. כיצד חברה קמה להציל את עצמה ממי שמנסה לעקור מתוכה את לב ליבם של הערכים שלשמם קמה ועבורם היא מתקיימת.
הגל העצום של מחויבות חברתית ולאומית הפך ב-7 באוקטובר לנחשול של התנדבות, של הקרבה עצמית למען קיומה הפיזי של המדינה מול אויב, שכמותו לא התנסינו בעבר, אותם אנשים, גברים ונשים, הם וילדיהם, הבינו כי יש להשליך את נפשם מנגד כי לשמור את ישראל, לא רק יהודית, דמוקרטית, מוסרית וצודקת, אלא גם בטוחה, בית בטוח לעם היהודי בארץ ישראל, כמה ברור, כמה נכון.
למסע החדש הזה הצטרפו גם רבים, שלא השתתפו בגלגול הקודם שלו, אולי אף חלקו עליו בדרכם, אבל נוכח הסכנה הקיומית למדינה, נבנתה פה חומת ברזל, איש נצמד לרעהו, כתף אל כתף, ויצאו להגן על המדינה.
בשדות הקרב של עזה, בחזית הצפונית ובמרחבי יהודה ושומרון, לא היו הבדלים בין אזרחי ישראל, לא בין דתיים לחילוניים, לא בין ימין ושמאל וגם לא בין יהודים ושאינם יהודים. חמאס טבח בכולם וכולם יצאו למערכה.
רגעים נדירים של אחדות לאומית
באווירה הזאת ניתן היה לסכם הכל במשפט אחד: העם הזה ראוי למנהיגות אחרת. מנהיגות שמייצגת את המיטב שבו, את הטובים שיוצאים למערכה ואולי אינם חוזרים ממנה, את הרבים מאד שמתייצבים לפקודה, במדים ושלא במדים.
מחזות מחממי לב כפי שראינו בחודשים האלה לא נראו פה כבר שנים ארוכות. אך הממשלה והקואליציה שמאחוריה לא הבינו את היום החדש, זאת היתה טעותם הגדולה. הם נתקעו בעבר, והניחו כי מה שהיה טוב כדי להוביל את המדינה עד 7 באוקטובר, מספיק גם מה 8 באוקטובר. איזו טעות, איזו אטימות.
ההוכחה המוחצת לכך היו חוקי הגיוס והפטור שהונחו על שולחן הכנסת. הם לימדו כי הממשלה חייה בסרט, על פי תסריט שהם כתבו לעצמם, ההצעות ההזויות להכביד את היד על מי שכבר נושא באחריות, מבחירה ולא בעול ובאותה עת לשחרר ממנה כל מי שהיה עד כה משוחרר, היא יריקה בפרצופם של מיליוני ישראלים, שאוהבים אהבה גדולה את הארץ הזו.
ישראל פתחה פרק חדש, בפרק הזה אין קצת או בכלל ללא. יש שוויון מלא בחובות ובזכויות, אין פריוילגים ואין פטורים. לא, זאת לא מציאות סוציאליסטית ולא כלכלה קומוניסטית, זאת מהות החיים פה. מדינה קטנה, בואו נודה, שכוחה רב, יחסית, אך מוגבל, שכלכלתה משגשגת אך תלויית יצוא, שהישגיה הטכנולוגיים מרשימים, אבל היא קטנה במימדיה ובאוכלוסייתה.
כאשר היא נדרשת למאמץ בטחוני של שלש וארבע חזיתות, אם לא יותר, ולאורך חודשים ארוכים, אם לא שנים, כולם, אבל כולם נדרשים להיכנס מתחת לאלונקה שנעשית כבדה יותר מיום ליום.
החלטת מודי׳ס בסוף השבוע הזה רק הוסיפה עוד טיפת מלח לסלט הזה. הכלכלה הישראלית דורשת מנהיגות נחרצת שתתמקד בשיפור הכלכלה ולא בחלוקת צ׳ופרים לעמיתים פוליטיים וולמיגזרי באוכלוסיה שחיים בחלום הנעים שלפני ה 7 באוקטובר. לכמה קריאות השכמה אנחנו זקוקים?
היו ימים, שבהם אפשר היתה להיות נדיבים, לגלות הבנה ורצון טוב, אז גם חלמנו כי ביטחון ישראל מובטח, וכ מכפילי כח כמו טכנולוגיה או מערכות לחימה עצמאיות, יחפו על חסרונם של החיילים והחיילות הלוחמים.
גם החלום הזה, גם האשליה הזו, הסתיימו. נשים וגברים, חילוניים ודתיים, השבטים כולם, חיוניים ונקראים לדגל (לגבי האזרחים הערבים, נשארת שאלת השירות הצבאי, הוא אכן לא אפשרי, הם חייבים בשירות לאומי. על הדרוזים אין מה להגיד. הם תמיד בשורה הראשונה, רק שהמדינה מתייחסת אליהם בכפיות תודה מזעזעת.
ממשלת ישראל, הקואליציה הימנית - לאומית - בטחונית לכאורה, עשתה השבוע טעות אחת יותר מדי. שבויה בקסם השלטון ומשאביו היא שכחה מאין בא כוחה. הציבור הגדול שחוזר מהמלחמה ידרוש ובצדק שוויון. אם לאו, רחובות ישראל יוצפו במפגינים. הם אינם משתמטים, הם אינם ״סרבני התנדבות״, בהם לא ניתן יהיה להסית עוד את המשטרה, כי גם היא שילמה את שלה ביום הארור הזה.
תנועת המחאה של 73 עשתה את שלה לאט ורק ב77 התהליכים הם פנימיים הבשילו והמהלך הפוליטי התרחש בדמותו של ה״מהפך״. הפעם, בעידן המהיר והדיגיטלי, תהליכים מתרחשים מהר. העם הזה יקוום על מנהיגיו ויחליף אותם במנהיגים הראויים יותר, עכשיו. ראו הוזהרתם.
ד״ר נחמן שי שימש בעבר שר התפוצות, סגן יו״ר הכנסת ודובר צה״ל.